פרולוג
אני לא תפוז ואת לא תסחטי אותי! זעק אבא שלי זעקת שבר לטלפון, ניגב את הרוק שניתז על השפופרת והוסיף "מצטער על ההתפרצות, אבל החודש לא נוכל לעזור לך כלכלית, מילא היית עובדת… אבל את מובטלת. אז מה אם את לא מוצאת עבודה במקצוע שלך! אין מה לעשות הגיע הזמן ללכת עם הזרם ולמצוא עבודה רגילה אפילו במשרד ממשלתי".
משרד ממשלתי !!!!!!!! אני מתפלצת ולאחר מכן מתכווצת בזעזוע כמו החרק "אורי כדורי " שמרגיש שהוא הולך להיפגע " אתה ב.א.מ.ת רואה אותי במשרד ממשלתי. אבא? "אני מתפרצת, "כן אני , פקידה אפורה במשרד טחוב, יוצאת פעם באף פעם להפסקת צהריים עם חברתי פקידת השומה קלרה (שדרך אגב חמושה בשומה חומה וריחנית על סנטרה), שמה ארנק ארוך ושחור תחת זרועי ואומרת לה בריש מתגלגלת : "קלרה מה בא לך לארוחת צהריים סביחחחחחח?"
"טוב תירגעי" הוא משיב. "אז לא משרד ממשלתי, אולי איזו רשת אופנה, עתודה ניהולית או משהו, זה דווקא מתאים לך את נמצאת הרבה ברשתות". כן, אני נמצאת ברשתות אבל בתפקיד הלקוחה שנלכדה ברשת ולעולם לא מהצד הלוכד "יכול להיות אבא אני אשתדל" אני מרגיעה אותו.
יום אחרי אני בלשכה אומרת את המשפט "רוצה לעבוד אבל במקצוע שלי" פשוט בלתי נמנע, המשפט הזה כשאתה מובטל וכשאומרים אותו מיד נזכרים בתכנית טלוויזיה, ומרגישים כמו הדמות שאומרת את זה: ייצור מלוכלך וחסר שיניים.
אני מודיעה לפקיד שאני לא אגיע לחתום יותר, "אני סיימתי עם האבטלה והולכת לפרוץ לחיים במשרה ניהולית עם עתיד! אני לוקחת את עצמי ברצינות, לא עוד לשכה, לא עוד חלטורות ועבודות זמניות, אני אהיה מנהלת קשוחה אלבש חליפות איומים סקסיות אך עדיין אשרה נחת על עובדיי. עולם הניהול, הייר איי קם!"
הפקיד הסתכל עליי במבט אטום והשיב: "מצטער לא הקשבתי, התלבטתי מה כדאי לי לאכול היום בצהריים פלאפל או סביחחחחחחח".
טוב לא נורא, כולה פקיד, הוא לא ישבור את רוח ההצלחה הנושבת בעצמותיי.
בדרך הביתה אני מבקשת מהחנווני שליד הבית שלי עיתון. "את מנקה את החלונות היום?" הוא שואל אותי. "לא, אני צריכה את הלוח דרושים", אני משיבה מנסה לא להיעלב, "אני מחפשת עבודה!" החנווני מגחך קלות ואני ממשיכה בדרכי. בין המודעות מודעה אחת קורצת לי "לרשת גדולה לאופנה דרושים מנהלי חנות, דינאמיים, מנהיגים, בעלי כושר ניהול. תנאים מעולים. "אני מסמנת, מתקשרת, שולחת קורות חיים ולאחר כמה שעות מקבלת טלפון להגיע ליום מיון ראשוני במשרדים.
יום אחרי, תשע בבוקר, אני לובשת את הבגד הכי אופנתי שיש לי, ג'ינס צמוד אך לא מידי, נמוך אבל לא נמוך מידי, חולצה מגניבה אך עדיין משדרת רצינות, מגפי בוקרים, וצמידים צבעוניים ששמרתי בכיתה א' והיום הם נורא שיקיים.
אני מגיעה ליום מיונים, כבר בכניסה מחכים מספר מועמדים, כולם עם מבט נחוש וקורטוב של תקווה. אני בודקת את סיכויי הפיזיים על פניהם: לידי בחורה העונה לשם ליזי, יש לה קול צרוד, שערה נראה כאילו הספר של אמר לה: "ליזי אני אזרוק לך כמה פסים חומים כתומים וצהובים בשיער, זה ייתן לך מסגרת, אבל זה יהיה מאד עדין, ייצא לך ממש חום שוקולד." ואז הלך לזרוק לתוך אפו כמה פסים של לבן .
בחור נוסף הוא בשלהי שנות השלושים שלו, טבעת נישואים על אצבעו. יופי! נשוי הוא כבר מחוק. לנשוי אין זמן להקדיש את חייו לחברה, וזה מה שרוצים כאן שעבוד מוחלט!
לפתע מגיח באיחור אופנתי בחור גבוה, הוא נאה, הוא סטרייט (דבר שיכול להכשיל אותו). הוא מצטרף לחבורה בשקט, הוא שותק ולא מחייך (אני מחייכת לעברו, הוא קולט אותי ומחזיר חיוך, אוקי יש לו חניכיים גבוהות, גם הוא אבוד…).
לפתע בחורה העונה לשם "מיכל", שמציגה עצמה ממיון משאבי אנוש של החברה מובילה אותנו למיונים. אנחנו יושבים בחדר ללא חלונות, ליד שולחן ישיבות ישן. מיכל מחלקת לנו עטים, וכל אחד צריך להציג עצמו ולומר שם של חיה באות הראשונה של שמו. "אלמוג ארנב" אני אומרת, ומרגישה קצת נבוכה. כל השאר מציגים עצמם באופן דומה ומחכים למשימה הבאה במתח.
בין המשימות שנותנים לנו, יש משימה שבאה לבדוק כושר מנהיגות. המשחק הוא קרב על מטבעות ומיקוח. כל אחד מנסה להראות שהוא יודע להתמקח, לוותר כשצריך, ולדבר בסבלנות כלפי האחר. המסקנה היחידה שאני הסקתי היא שכולם חלשי אופי, אם הם מוכנים לשחק במשחק הזה. מנהיג אמיתי היה מתקרב לבוחנים בטווח אפס, מסתכל להם בעיניים ואומר: "אני לא משחק עם מטבעות. אני משחק רק עם שטרות ורצוי של מאתיים שקלים ומעלה ועכשיו, לכו תזדיינו!"
אני עוברת שלב. אני מופנית על ידי מיכל לשלב המבחנים הפסיכוטכניים של החברה. המבחנים נועדו לבדוק אם אתה פסיכי והאם יש אפשרות שכשתפוטר אחרי שעבדת כל יום, שתיים עשרה שעות, שישה ימים בשבוע, במשך שלוש שנים כדי להיות מנהל מחלקה ברשת, כמעט היית שם אבל אז בא הספרדי החתיך שהוא נציג של החברה בספרד ומונה לתפקיד במקומך, שאז לא תיטול לידך איזה כלי נשק קטלני וקל מסוג "עוזי" ותרסס את כל הסניף.
המבחן מגיע אליי בצורת שאלות, המון שאלות. אני עונה כמו שאני יודעת שצריך לענות ונותנת את התשובות שמצפים להם אי שם במגדל השן.
שאלה ראשונה, היא בצורת השלמת משפט: הילדה הייתה עצובה כש: "המכירות לא הגיעו ליעד"
אני משיבה (ממש!!!!!!! מה שאני רוצה לכתוב זה הילדה הייתה עצובה, כשהייתה צריכה לקום מוקדם בבוקר לעבודה). שאלה שנייה: היא הייתה מאושרת כש: "הבוס שלה היה מרוצה מעבודתה" (נו, באמת! התשובה שעולה במוחי: היא הייתה מאושרת כש: קיבלה מהרופא אישור מחלה….). עוד שאלות מסוג זה הגיעו, בצורות ונוסחים שונים כדי לראות שאני עקבית…. ואני עקבית באמת, משקרת כל פעם מחדש.
אני מגישה את טופס המבחן, וחוזרת להמתין. בחדר ההמתנה אני פוגשת בבחור בשם אריק שבדיוק יצא מראיון אישי. "איך הלך?" אני שואלת אותו. "נראה לי שנפלתי באיזה קטע" הוא משיב בפנים עגומות. "הם שאלו אותי על מקום העבודה האחרון, וסיפרתי שפיטרו אותי כי תפסו אותי גונב סיכות למהדק. "למה גנבת סיכות למהדק?" אני שואלת. "האמת שאפילו לא היה לי מהדק בבית" אריק נפתח בפניי. "אבל הרגשתי שאני נדפק בעבודה הקודמת מבחינת שעות ושכר, אז החלטתי לדפוק את המערכת ולגנוב סיכות. בסוף כל יום עבודה היית לוקח חבילה, עד שהצטברו לי כמעט מאה ושישים חבילות ולפעמים בלילה כשהרגשתי ממורמר מהיום שחלף, הייתי מסדר את כל החבילות, מסתכל עליהם בשקיקה וצוחק …" אני מנסה לא להראות לו את תדהמתי מהסיפור, אך הוא בכל זאת מזהה פחד בפניי, הוא מתרחק מהמקום. אני שמה לב שבכיס המכנסיים שלו, יש שלושה עטים שחולקו לנו קודם לכן במיונים.
לפתע מיכל ממיון משאבי אנוש של החברה קוראת לי: "בואי, אנחנו מוכנים לקראתך".
אני נכנסת לחדר. שתי בחורות ישובות מחכות לי, אחת חייכנית והשנייה רצינית (השוטר הטוב והשוטר הרע…). החייכנית אוחזת בקורות החיים שלי, מביטה בי קלות ויורה: "אני רואה שעבדת בשלוש עבודות בארבע שנים, למה עזבת?" אני תוהה אם לומר את האמת, שבעבודה הראשונה לא התאים לי שכונסים אותי על איחורים, בעבודה השנייה, לקוחה קיללה אותי והייתי צריכה להתנצל לפניה ולא הסכמתי אז פיטרו אותי, ובעבודה השלישית, שיחקתי סולייטר עד שהמוח שלי התנוון וכמעט כבה לחלוטין אז עזבתי.
אני מחליטה להסתיר את האמת: "הרגשתי שאני צריכה להתפתח מבחינה מקצועית ואיני ממצה את היכולות שלי!" אני משיבה, ומרגישה שיצאתי טוב מהעניין. השוטרת הרעה מרצינה ותוקעת בי מבט שאמור להרתיע אותי היא שואלת: "אז איך נדע שגם כאן לא תעזבי?"
ברור שאני אעזוב!
ברגע שתגיע ההזדמנות שלי… ברגע שיינתן לי הצ'אנס הכי קטן, אני אפילו לא אירק לכיוונכם! אני אעזוב, אברח מכם כמו מסרט גרוע, אשאיר אתכם פחות עובד אחד, ומצידי שכל הספינה תטבע ואפילו לא אבוא כדי לקבל את המשכורת האחרונה… טוב. בזבזתי יותר מידי זמן על מחשבות הגיע הזמן לענות: "אני מחפשת מקום קבוע, שאוכל להתקדם בו ולהצליח". שנים של תרגול הובילו אותי לתשובה המנצחת… בהמשך הראיון אני נשאלת עוד כמה שאלות שאת התשובות שלהן אני יודעת מראש, השוטרת הטובה מודיעה לי שיחזרו אליי מחר על הבוקר עם תשובה.
באותו לילה אני ממש לא מצליחה להירדם, אני מתהפכת במיטה ומרחמת על עצמי שעוד לילה לבן יעבור על כוחותינו. אני דולה מהמקרר יין לבן שנשאר מהרמת הכוסית האחרונה שהייתה בדירתי, כשקיבלתי טור במגזין אופנה וחשבתי שזהו! הדרך לפניי סלולה, ועורך אחד העיתונים הגדולים בארץ אוטוטו מתדפק על דלתי ומתחנן שאבוא לעבוד אצלו. על מוח חריף כמו שלי הוא לא מוכן לוותר!
אז העורך לא הגיע מה שהגיע במקום זה שליח של הוצאה לפועל עם מכתב מחברת הסלולר לגבי חשבון פלא פון גדול שעדיין לא שולם.
ככל שהמחשבות על עבודה במקום לא מספק ובזבוז זמני ברשת גדולה עם אנשים קטנים עלו, ירד המפלס של הכוס יין שלי וקצב השתייה התגבר. מצאתי את עצמי בבוקר, שכובה על הספה מכוסה בדפים, סיפורים קצרים שכתבתי, ראיונות עם מוסיקאים, כתבות והתחלה של מה שנראה כמו רומן קצר על בחורה שלא כל כך מוצאת את עצמה ואפילו בלש לא מצליח לעזור לה…
צלצול פלא פון נשמע מתחת לכריות. אני עונה בקול עבה מסיגריות, יין וחוסר שינה.
על הקו קול מתקתק, עם קורט של נחמדות מזויפת: "בוקר טוב, זו מיכל ממשאבי אנוש, מהראיון שהיית בו אתמול. התקשרתי להודיע לך שאחרי הראיון איתך הייתה לנו התלבטות גדולה לגבייך, כי היו לנו מועמדות שהתרשמנו מהן יותר וחלק שהתרשמנו פחות, אבל למרות זאת החלטנו לתת לך הזדמנות… ורצינו שתתחלי לעבוד אצלנו! זו תהיה השתלמות למנהלים. בשלושה חודשים הראשונים את תהיי במחסן ותקפלי בגדים זה עוזר להבין את העבודה. שלושה חודשים אחר כך תקפלי בגדים ברשת עצמה, כך תרגישי את האווירה שלנו. חצי שנה אחר כך, תמכרי בגדים ותשרתי לקוחות, וחודשיים אחרי אולי אם נסמוך עלייך תעבדי קצת על הקופה ואחר כל יהיה משוב שבו נחליט אם את כשירה לניהול. בתקופת ההכשרה תקבלי שכר מינימום, כי זה לא הוגן כלפי שאר העובדות שאינן מנהלות, אבל עדיין יהיו לך תנאים מעולים, ביטוח מנהלים למשל… ו…. נסיעות… אז מה את אומרת את איתנו?"
אני שותקת לרגע, ואז זה יוצא ממני. משפט אחד שמסכם הכל: "למען האמת, אני התרשמתי מכם פחות והחלטתי לתת לעצמי הזדמנות. זה יתחיל בכך שאסרב להיות אתכם. אני מעדיפה לאכול לעצמי את כף הרגל, לשתות כל יום צואה נוזלית במקום קפה ולעמוד מול כיתת יורים בסוף כל יום מאשר להיות אתכם, אז תמצאו קרבן אחר בסדר?" אני מניחה את הטלפון ומרגישה כאילו הנחתי על הרצפה שק ענק, שהכיל בתוכו שני טון ברזל תעשייתי.
אפילוג
אז אחרי הכל, מה בעצם קורה?? זו המציאות? אני מהרהרת לעצמי… הרי בסרטים תמיד יש איזה אגדה על לכלוכית, או לכלוכון, שהתחילו מאפס והגיעו למאה שמונים קמ"ש בשנייה. תמיד מתארים לנו אדם שהיה נחוש, חתר למטרה כמו מטורף ונסק לשמים. מחדירים לנו סיפורים של אמנים שהתגלו ביום אחד והפכו לתופעה. אין רייטינג בלהציג את המציאות, לצלם ולתעד את המאבק, את הדחיות, את ההליכה ללשכת אבטלה, את המעבר בין עבודה משעממת אחת לשנייה, את החזרה לבית של ההורים, את ההלוואה שאנחנו לוקחים מהבנק ומתקשים להחזיר, את האנשים שמנסים לקצץ לנו את הכנפיים, את החזרה לשכירת דירה, את הבדידות שבאמצע, את הניסיונות הרבים לפרוץ, שוב דחייה, מעט הצלחה פיטורין וחזרה למעגל הקסמים כשברקע מתנגנים שירים כמו "אל תוותר על החלום" ובלדות אינסטנט מתקתקות שמלהגות לנו ש"לפעמים חולמת מתגשמים" ל.פ.ע.מ.י.ם.!
אז לפעמים אתה מדליק עוד סיגריה וחושב איך אפשר לא לוותר על החלום שמרוב מאבק, דחיות וניסיונות הישרדות שכחת מה היה החלום מלכתחילה…
