הסוריאליסטית האבודה של מקסיקו

בחורה עם מחשב נייד

הסיפור שלי עם אומנות כל כך עתיק, שאני באמת לא זוכרת איפה ומתי הוא התחיל, כנראה שכמו הרבה דברים, הוא הועבר אלי בירושה מאמא שלי. אבל אני כן זוכרת רגע אחד, בכיתה חשוכה בבית ספר תיכון במגמת אומנות. המורה שלי הראתה לנו שקופיות של יצירות של ציירת בשם פרידה קאלו, בתור בונוס, אחרי שסיימנו ללמוד את כל החומר לבגרות, כי זה לא היה בתכנית הלימודים. קשה להסביר את מה שעבר לי אז בגוף, ובלב. היום אולי אני יודעת להגיד, שיפות ככל שיהיו יצירות שאהבתי שצוירו על ידי אמנים גדולים, לא הרגשתי שהן שלי ובשבילי. לא הרגשתי שהן עליי. עברו כמה שנים והאובססיה שלי לפרידה רק הלכה וגברה, כשהשיא שלה היה הטיול שלי לבית הכחול (הבית שחיה בו והיום הוא מוזיאון) במקסיקו לפני כחמש שנים. מה שמפליא אותי, זה שלא ממש עצרתי כדי לשאול או לחקור על אמניות נוספות שפעלו במקסיקו בתקופתה, כי פשוט למדתי להניח שכנראה לא ממש היו כאלה. כי ההיסטוריה של האמנות מתעלמת מנשים אמניות ומתרומתן לעולם האמנות, וזו אחת הסיבות שבגללה החלטתי לכתוב את הבלוג הזה.

דיוקן עצמי, לאונורה קרינגטון, 1937
דיוקן עצמי, לאונורה קרינגטון, 1937

אז לפני יותר משנה נתקלתי לגמרי במקרה בסיפורה היוצא דופן של הציירת לאונורה קרינגטון, ציירת סוריאליסטית שנולדה בבריטניה וחיה את רוב חייה במקסיקו, שם הפכה לאמנית מוכרת, ואילו במדינת הולדתה (וגם בשאר עולם האומנות המערבי) לא קיבלה את ההכרה שמגיעה לה.

לאונורה קרינגטון נולדה בבריטניה ב1917, למשפחה אנגלית אריסטוקרטית ואמידה מאוד, אביה היה יצרן טקסטיל יליד בריטניה, ואמה הייתה ממוצא אירי, וכבר כילדה נחשפה לסיפורי פולקלור אירי שעוררו את דמיונה ואת משיכתה לעולמות המיסטיים. בילדותה התחנכה על ידי אומנת, מורים פרטיים ונזירות וסולקה משני בתי ספר בשל התנהגות מרדנית. לאחר סילוקה היא נשלחה לפירנצה, לאקדמיה לאומנויות של גב' פנרוז.

בהגיעה לגיל 18 חזרה לבריטניה והוצגה לחברה, מנהג של האצולה שנועד להצהיר על זמינותה לנישואין. לאונורה הייתה צריכה ללבוש שמלות יקרות, להתלוות למפגשים חברתיים כמו מרוצי סוסים, ולמלא את חובותיה החברתיות. לאונורה שנאה את כל זה. לאחד מאירועי המרוצים, הגיעה עם ספר, וישבה בצד וקראה במשך כל היום. התקופה הזו השפיעה עליה והיא כתבה סיפור קצר שמתאר את חוויית היציאה לחברה. בסיפור, היא הולכת לגן החיות ופוגשת צבוע, ועושה איתו הסכם לפיו הם יחליפו מקומות והוא ילך במקומה לאירוע היציאה לחברה.

אמבטיה לציפור, לאונורה קרינגטון, 1974
אמבטיה לציפור, לאונורה קרינגטון, 1974

לאונורה מתחילה לגלות עניין באומנות, ובאומנות סוריאליסטית בפרט, ובשנת 1936, בהיותה בת 19, היא פוגשת את האמן הגרמני מקס ארנסט, והם מתאהבים. מקס ארנסט, (אז בן 45!) עוזב את אשתו, ויחד הם עוברים לפריז ומתחילים לעבוד וליצור יחד. יש הטוענים שהיא שימשה כ"מוזה" שלו, אך לאונורה אמרה על עצמה: "לא היה לי זמן להיות המוזה של אף אחד… הייתי עסוקה מדי בלמרוד במשפחה שלי וללמוד להיות אמנית".

עם פלישת הנאצים לצרפת במלחמת העולם השנייה, ארנסט נעצר על ידי הגסטפו על אף שהיה גרמני, כי האמנות שלו נתפסה בעיני הנאצים כאיום על השלטון. לאונורה הייתה שבורה מהמעצר של ארנסט. הקשר איתו אבד והיא לא ידעה מה עלה בגורלו. היא לא אכלה במשך ימים שלמים, ובילתה את כל זמנה בעבודה בגן בטיפול בפרחים. מצבה הנפשי מתחיל להתערער, והיא מחליטה להימלט לספרד. הדרך לא עוברת עליה בקלות, וכשהיא מגיעה לשגרירות הבריטית במדריד היא נשלחת לאשפוז במוסד לחולי נפש. במוסד היא מקבלת טיפול בעוויתות, ע"י תרופות קשות מאוד שלבסוף נאסרות לשימוש. בהמשך חייה היא עוד תכתוב רבות על חוויותיה הטראומטיות במוסד הזה. בסופו של דבר לאונורה מצליחה לצאת מאירופה בכך שהיא נישאת לידיד שהיה דיפלומט מקסיקני, וכך ניתנת לה חסינות במקסיקו. היא מגיעה לשם ומתאהבת במקסיקו מיד. המרחבים הפתוחים והפולקלור העשיר מדברים אליה מאוד והיא מתחילה ליצור ולצייר, חופשיה באמת לראשונה בחייה. היא לומדת אלכימיה, קבלה ומיסטיקה ויוצרת קשרים קרובים מאוד עם הציירת הספרדייה רמדיוס וארו ועם הצלמת קטי הורנה.

הענקית, לאונורה קרינגטון, 1947
הענקית, לאונורה קרינגטון, 1947

האמנות שלה, כמו של רבות מהאמניות הסוריאליסטיות, מציגות תמות אחרות מהסוריאליזם המוכר לנו, ויש המחשיבות אותן כשייכות לזרם אחר בסוריאליזם. היצירות שלה מציגות מבט אחר, נשי, על מגדר ומיניות נשית כניגוד למבט הגברי על נשים כאובייקט מיני. יצירותיה עוסקות בעולמה האישי, ובדימויים וסמלים שליוו אותה במהלך חייה.

לאונורה הופכת להיות אמנית מוכרת במקסיקו, וזוכה להכרה עוד בחייה כאחת האמניות הסוריאליסטיות החשובות ביותר במדינה, יצירותיה מוצגות במוזיאונים ופסליה מוצבים בשלל מקומות ציבוריים. אולם במדינת הולדתה, בריטניה, העניין ביצירותיה החלל להתעורר רק בשנים האחרונות, לאחר שאחייניתה כתבה ספר על איך בארוחת ערב מקרית למדי עם אורחת ממקסיקו, היא גילתה שהדודה המשוגעת והמרדנית שלה שברחה למקסיקו היא למעשה אמנית מוכרת ונחשבת.

דיוקן של מקס ארנסט, לאונורה קרינגטון, 1939
דיוקן של מקס ארנסט, לאונורה קרינגטון, 1939

למי מכן שעדיין לא מעוניינת לטוס עד מקסיקו כדי לראות את הציורים שלה, יש ציור אחד ויחיד שלה במוזיאון ישראל שלנו, "אשורבניפל מטהר הַרְפְּיות",  המוצג בתצוגת קבע באוסף האומנות המודרנית.