הוא דיבר יידיש ואנגלית. אני דיברתי עברית. לא היתה לנו שפה מדוברת לתקשר בה.
אבל בשביל לבנות סוכה- מי צריך שפה של מילים?
מחוות ידיים וכוונת הלב הספיקו. ומידי שנה הייתי מחכה בכליון עיניים לחג הסוכות,
כדי לבנות עם סבא סוכה.
הסוכה של סבא היתה עשויה מקרשים, מסדינים ומסכך כפות תמרים של עץ הדקל שבחצר ביתו. אחותי ואני הבטנו מוקסמות איך, בידיו המשורגות והחזקות מעבודת הגינה,
הפך יש מאיין ובנה סוכה לתפארת. תפקידנו היה לעזור ולקשט.
איזה ילדה לא אוהבת ""בית קטן", מקום "להתחבא" בו, לשחק ב"כאילו" זה בית בובות גדול?
וזו היתה חגיגה אמיתית, שהלכה והתעצמה למראה היופי של הסוכות שצצו כפטריות אחר הגשם במרפסות ובחצרות השכנים.
מאז נצרבה בי חווית שמחה הקשורה לחג הסוכות.
סוכות, מגיע משורש המילה ס.כ.ך.
משהו שסוכך עלינו מפני השמש. נותן סוג של הגנה מעל לראשנו.
שורש זה במקורו המקראי מציין ביסודו כיסוי או הסתרה.
שם הפועל "לסוך" (מהשורש ס.ו.ך.) במשמעותו המקראית הוא למרוח בשמן. (את הגוף)
כלומר לשים על העור שכבה של שמן, ופעולה זו גם היא סוג של הגנה שאנו עוטים על עצמנו.
מפני מה אני רוצה להגן על עצמי?
ומהו המקור הביטחון שלי?
הישיבה בסוכה מסמלת בשבילי את תחושת ההגנה שאני מוזמנת לעטות על עצמי גם במצבים שמסמלים חוסר וודאות מוחלטת ואבדן שליטה כמו
מבנים אירעיים שחשופים לכוחות הטבע (סכה) ובעצם, היא מזכירה לי שתחושת ההגנה שלי מגיעה ממקור פנימי, מתוך חיבור לנקודה הפנימית שלי, לאמת העמוקה שלי.
מזכירה לי שגם בזמן שאני יושבת ב"צל" הסוכה,
כשאני מחוברת ל"אור" המגיע מבפנים, וכשאני נושאת עיניים לשמיים המציצים מבעד לסכך- כמו האייל שהציץ מתוך הסבך-
אני יכולה לחוות תחושה של מוגנות ושל שלום.
היו ברוכים ב"צל" סוכתכם האמיתית או הוירטואלית.