הסוד שלי (או: מסע בזמן לחבורות של הודו)

בחורה עם מחשב נייד

יש להם קול פעמונים וכולם נראים אותו דבר. שיער שחור חזק, גלימות בורדו, ריסים ארוכים, עור שחום ומבט מנותק כזה בעיניים. ילדים קטנים, נזירים בודהיסטים.

ילד נזיר
ילד נזיר

4 בספטמבר שנת 2002, מנזר בLIKER, דרומית לעיירה לה, צפון הודו. אני פה כבר יומיים, ביליתי את כל יום האתמול במיטה, מקיאה כל כמה דקות, כל העולם מסתובב סביבי, תרתי משמע. כולם היו כל כך חמודים בדאגה ובתשומת לב- קיבלתי מסאז', טיפול רייקי ושפע אהבה ללא תנאי. קמתי בריאה. עשרות ילדים יפהפיים ,שמגיל צעיר הוחלט בשבילם על אורח חיים כה מוחלט ומדוייק, נמצאים כאן, מתחנכים, משחקים, שרים ואוכלים טוב, משרתים זה את זה וגם אותנו, אורחיהם, חינם אין כסף, בכזו נתינה וחמלה. אני מרגישה כאן לראשונה את התחושה שכל מקום שאליו אגיע יוכל להיות הבית שלי. גם פה, בגסט האוס מטורף באמצע שום מקום, חלונות זכוכית פתוחים לגמרי אל הנוף, יקים מטיילים לי ליד החלון, סלע גרניט בונה את כל הפאר השפיצי שסביבי, נסיעה מקרית בlocal bus   מפואר יחסית, הכל פשוט קורה לי פה. נופים מופלאים ולא מוכרים והחושים שלי כל כך מחודדים. אני מטיילת בהודו לבד. אני , לבד. ל – ב  – ד. עברו כבר 14 שנים אבל אני עדיין זוכרת את היום הזה, שבו גיליתי את הסוד שלי. לא, זהו לא פוסט סמי – רוחני על דרך הבודהיזם ויופיה של הודו. זהו רק מסע קטן בזיכרון של עצמי לקיצור תולדות תחושות השייכות שלי. אני כותבת על תופעת החבורות והפרלמנטים שלא משים זה מזה למשך שנים ארוכות, אולי אפילו כל החיים. אני כותבת וחוקרת את התופעה הזו, אבל יודעת על עצמי את האמת. משהו שם, בהודו הרחוקה, שפגשה אותי בגיל מאוחר יחסית לטיול "הלבד" שלי, גרם לי להבין משהו בסיסי.

היינו ילדים וזה היה מזמן
היינו ילדים וזה היה מזמן

בהודו כולם חבורות חבורות. הייתה את החבורה הירושלמית-סטלנית שפגשתי בפרבטי ואלי, אלו שפותחים את הבוקר בצ'ילום – בום – בולינאת וסוגרים את הערב בבאנגלאסי. הייתה את חבורת הג'ם סשן – שכשהייתי איתם לא רציתי שיהיה כלום בעולם חוץ מהצלילים שלהם, שהעניקו לי את הלחן הראשון אי פעם לשיר שכתבתי ונתנו לי תחושה הרמונית וקסומה. היו את החבר'ה מיבנה – אוי מיי גוד, איזה מופרעים הם היו, לא תיארתי לעצמי שיישוב נידח שאף פעם לא ביקרתי בו לפני כן, יניב חבורה כזו של קרחניסטים. היו את הרוחניקים, איתם תרגלתי יוגה ומדיטציה על גומפות עם נוף מרהיב בצפון הודו ושמעתי מהם על סודות הרייקי והטנטרה. הייתה גם חבורת מקלפי תפוחי האדמה, כפי שכיניתי אותם, החבר'ה מבית חב"ד – כל המבולבלים שחבשו כיפה בחגי תשרי ונרתמו לעזרה עם ארוחת החג ההמונית.

הבית של מקלפי תפוחי האדמה
הבית של מקלפי תפוחי האדמה

היו אינספור חבורות וקבוצות שפגשתי בחודשים המעטים בהם טיילתי לבד, ויצא שאף פעם לא הייתי באמת לבד. היה לי כיף, היה לי מצחיק, היה לי סוער, היה לי מפחיד, היה לי מאתגר, היה לי ממלא, היו לי כל כך הרבה תחושות שהתחלפו במהירות מסחררת, כמעט כמו המהירות בה עברתי מחבורה לחבורה. ואז הבנתי את זה – אני לא נשארת עם אף חבורה כי אני מפחדת. אני אוהבת את השיאים, את הריגושים, את הקצוות. אני רוצה לטעום קצת מכל דבר, אבל מפחד כשנשארים הפירורים. אני משחררת את עצמי מהיקשרות לחבורות, רק כי אני מתאהבת בהן כל כך מהר. בכל חבורה ראיתי את הקסם. בכל ישיבה הרגשתי כאילו יש סוד כזה שקיים רק כאן ושאף אחד לא מגלה. כשהתעוררתי למחרת בבוקר הקסם פג ואני ארזתי את התרמיל שלי והמשכתי הלאה.

7985571961_a9969057e1_o

אז , בהודו, חשבתי שאני אלופה בלתרגל NO ATTACHMENT – אותה אמונה בודהיסטית האומרת שמקור הסבל שלנו היא בהיקשרות ובתלות. היום, אני מבינה שהתנהגתי כמו ילדה קטנה שעוד לא התבגרה. אין שום סוד שאף אחד לא מגלה לי, יש פשוט להיות. גם אם לא תמיד סוער ומעניין, גם אם קמתי על צד שמאל, גם אם היום קצת אפור – זה בסדר, מי שאוהב אותי יקבל אותי כמו שאני. היום, כשיש לי את החבורה הכי אינטימית שאפשר, שהיא המשפחה שלי, אני יודעת מהו אותו מנגנון הגנה שפיתחתי לעצמי בהודו הרחוקה. דילגתי לי כמו בילבי משוגעת בין כל החבורות האלו ותחושות השייכות הרגעיות, רק כדי למצוא בסוף הדרך את עצמי. אני אולי כבר לא אהיה נזירה בודהיסטית, אבל היי! לפחות יש לי יומן עב כרס עם מלא סיפורי חבורות מגניבים…

7058217425_d2554ab2b7

רוצים לספר לי על החבורה שלכם? lirazf@yahoo.com

לירז גרין
ברוכים הבאים למגירה הווירטואלית שלי, לשדה הפרטי, למקום בלי סודות, בו שירים ישנים וחדשים שלי יוצאים אל האור, לנשום, להתאוורר ולמצוא להם בית מוזיקלי.