מכיוון שהגענו לסוף השבוע ולסוף החג אני מפרסמת יחד את הנר השביעי וגם את השמיני, לסיום הפרוייקטון.
הנר השביעי שלנו עוסק בסביבון.
אין לי ממש המלצה על ספר ילדים שעוסק בסביבון. אבל יש לי הרגשה שהספר הזה (שאני לא מכירה) יתאים יותר מספרים שנכתבו לחג ועוסקים בסביבונים (יש לי קצת פריחה מרוב הספרים האלה):
ומה נעשה עם הילדים?
הו, זה ממש קל.
נכין סביבונים!
אפשר לקשט סביבוני עץ "ערומים" שקונים בחנויות הסטוק, אפשר להכין סביבונים עם גפרור ונייר, אפשר להכין סביבונים עם עיגול של גזר / מלפפון, אספתי לכם בלוח החגים שלי בפינטרסט כל מיני רעיונות להכנת סביבונים.
אפשר להפוך את עצמנו לסביבונים. לראות כמה סיבובים נסתובב עד שנסתחרר וניפול (רק אם יש מזרון לנפילה עדינה!).
אפשר לשחק במטבעות שוקולד הימורים האם הסביבון יפול על נ או על ג, על ה או על פ.
אפשר לבדוק כמה נגיע רחוק בשיר כלשהו בזמן שהסביבון מסתובב. האם סביבונים שונים יסתובבו תמיד יותר מאחרים? האם מי שמסובב משפיע? האם אפשר לסובב חלק מהסביבונים הפוכים? הסביבון של מי יפול ראשון? כמה סביבונים נצליח לסובב בעת ובעונה אחת עד שהראשון יפול?
ומה נקרא אנחנו המבוגרים?
מדריך הסהרורים לריקוד מאת מירה ג'ייקוב
אני חושבת שזו פעם ראשונה שאני ממליצה בבלוג שלי על ספר שעוד לא סיימתי לקרוא. אבל האמת שנשארו לי כמה פרקים אחרונים וכבר ברור לי שזו קריאת חובה.
ספר נוגע ללב, שובר אותו ממש אבל בעדינות. על משפחת מהגרים הודית שחיה בארצות הברית, והמשברים בחייה.
הספר נע בין תקופות שונות בעבר לבין ההווה בו מסתמן שאולי לאבי המשפחה יש בעיה כלשהי. הוא יושב במרפסת שלו ומדבר עם אמו שמתה לפני שנים רבות. האם המודאגת מזעיקה את בתם מחייה העצמאיים במדינה אחרת, ומשם הספר מתקדם קדימה, אחורה ולצדדים.
הספר ממש הזכיר לי את "כל מה שלא סיפרתי" שאהבתי מאוד, שניהם עוסקים בדור שני להגירה בארצות הברית, שניהם עוסקים במשפחות שאינן יכולות להסתיר את שורשיהן – המראה ברור. שניהם עוסקים בטרגדיה משפחתית (אני לא מפרטת כדי לא לספיילר אבל אומר שהדמיון בהקשר של הטרגדיה הוא בשלושה אספקטים שונים), בשניהם דור ההורים ודור הילדים מנותק ממש. יחד עם זאת יש שוני רב בין הספרים ועלילותיהם. בין שאר הדברים הבולטים הוא היות משפחת איפן מוקפת בחברים הודיים שהם כמו משפחה ממש. בעוד שלמשפחת לי אין שום רשת ביטחון אמיתית.
בעוד "כל מה שלא סיפרתי" זורק למחשבות על ההורות שלך, "מדריך הסהרורים לריקוד" זורק למחשבות על משפחה, על ההורים שלך, ועל אהבה.
והנה הגענו לנר השמיני ולסוף הפרוייקטון.
הפעם בחרתי את הנס, כי חנוכה הוא חג של נסים ונפלאות.
"איזה יום" עינת שמעוני
ספר הילדים הזה חיכה הרבה זמן שאמצא איך לנסח את דעתי עליו. ידעתי שאני אוהבת ושארצה לכתוב עליו, אבל המלים סרבו לבוא עד כה.
בספר נפגוש את מר בוים שהכל מתחרבש לו היום. ואת יויו הצעיר שהכל הולך לו בדיוק בדיוק כמו שהוא אוהב. וכמו בספרי ילדים קלאסיים ההתקלות שלהם זה בזה תחלץ את מר בוים מעמקי הדכאון אל עבר עתיד קצת יותר מחוייך. ויום שנסגר ממש יפה.
היכולת לבחור אם מה שקרה לנו צבוע במשקפיים שחורים או ורודים היא היכולת שלנו למצוא נסים גם בשגרה. לראות בכלנית שפרחה השנה בגינה נס משמח ולא מאורע מובן מאליו. "איזה יום" מזכיר לנו את היכולת הזו. ועל הדרך מזכיר להורים להקשיב מדי פעם למבט התמים והשמח כמעט תמיד של הילדים. שמחת החיים שלהם יכולה לדבוק גם בנו.
אבל אם נודה על האמת, מה שהכי תפס את הילדים שלי בקריאה הראשונה היה שמר בוים שותה קפה.
"אמא, את אוהבת קפה! אני אוהב להכין איתך עוגת קפה!"
אז יאללה, בואו נכין עם הילדים עוגת נס קפה… מוכנים? עוגה ללא אפיה, קלה קלה וטעימה טעימה.
נפרוש על התבנית שכבה של ביסקויטים, בכוס נערבב כפית נס קפה עם מים רותחים ועם כף נשפוך מעט על כל ביסקוויט כך שיירטב.
עכשיו נעשה עוד שכבה בדיוק כזו, רק נסו להניח את הביסקוויטים בכיוון שונה, זה יקנה לבסיס חוזק.
נערבב בקערה:
2 גבינה לבנה, 1 שמנת חמוצה, 1 כוס סוכר, כפית תמצית וניל. וחצי כפית קפה נמס פשוט ולא מגורען (המגורען לא יתערבב טוב מספיק).
נמרח כשכבה מעל הביסקוויטים.
עכשיו עושים עוד שכבה של ביסקוויטים שמרטיבים בקפה ללא חלב וסוכר.
נקציף אינסטנט פודינג עם כוס חלב ושמנת מתוקה, נמרח כשכבה העליונה.
עכשיו נשאר רק להניח במקרר להתקשות ולחסל.
ומה נעשה אנחנו המבוגרים?
"סבתא שלי מוסרת דרישת שלום וסליחה", פרדריק בקמן.
פרדריק בקמן, מחברו של "אובה" עשה את הבלתי ייאמן והצליח להוציא ספר לא פחות מקסים אבל לא דומה בכלל. הנוסחא הזו, של להצליח לכתוב ספר אחרי שהקודם שלך זכה להיות רב מכר היא נוסחא ממש לא קלה לפיצוח ובקמן עמד באתגר בגבורה.
עלילת הספר עוסקת באלסה בת השבע, שסבתה היא הכח המניע את חייה, עם כל הכבוד לאמא, אבא וגם לאמא ולאבא החורגים שלה. אלסה גם היא חכמה במיוחד על גבול הגאונות (אמרתי לכם שזו ממש מגיפה של גיבורות כאלה לאחרונה). והנה סבתא שלה חולה ומתה ועל אלסה מוטלת משימת "חפש את המטמון" של מכתבי התנצלות שסבתה משאירה לה.
אתם יודעים מה זה מיתוס?
מיתוס היתה הדרך של התרבויות העתיקות לפרש את הנסים שקורים סביבנו. הקיץ נעלם לטובת החורף? זו אלת הקיץ שנאלצת לבלות חצי שנה מתחת לאדמה עם בעלה אל השאול.
אני אוהבת מאוד מיתוסים. אני אוהבת לקרוא אותם, לנתח אותם, לראות את הארכיטיפים החוזרים בתרבויות שונות (נחש האוכל את זנבו המסמל נצח, למשל) ואת השוני שתרבויות פיתחו כלפי אותו סמל. אני אוהבת לראות את גלגוליהם של המיתוסים. לחשוב מה התחיל אותם. אני אוהבת כשז'אנר הפנטזיה בונה עולם שלם על מיתוסים כמו בטרילוגיה של הד.
"סבתא שלי מוסרת דרישת שלום וסליחה" הוא ספר על מיתוסים.
סבתא של אלסה בנתה עולמות שלמים של סיפורי לפני השינה, אבל ככל שהעלילה והספר מתקדמים אלסה מגלה שהסיפורים לא היו מומצאים. הסיפורים היו מיתוסים שמסבירים את חייהם של אהובי הסבתא. שעושים מעט סדר במה שהוא כולו כאוס. הסודות נפרמים בזה אחר זה. חלקם מפתיעים וחלקם צפויים (או הופכים לצפויים עם התקדמות העלילה והתגלות הרמזים). עד שהכל ברור וידוע.
טוב, אני מניחה שאחרי שהסברתי כמה אני אוהבת מיתוסים ברור לכם שאני מתה מתה מתה על "סבתא שלי מוסרת…" ספר מושלם וסיום מושלם לפרוייקטון חנוכה.