על ניתוח ופרוזן יוגורט

WhatsApp Image 2019-12-31 at 23.40.56
10:00 "יש לך סיגריה?"
למען האמת כן. יש לי 2 קופסאות פתוחות. קחי במתנה. טרם זרקתי אותן והפסקתי לעשן.
שיט, באתי עם המזוודה היום והן לא כאן. מצטערת.
היא המשיכה לנקות לי את החדר.
"למה הפסקת לעשן" שאלה וסיפרה לי כמה היא אוהבת את הסיגריות.
גם אני אוהבת, אהבתי סיגריות. אבל די. זה מסריח, זה לא בריא. לא רוצה עוד.
הרגשתי לא טוב בשבועות האחרונים, היו לי המון בחילות אז התחלתי לעשות עבודה בראש ולגרום לעצמי להבין שהסיגריות רק מחמירות לי את הבחילות.
אני לא מעשנת כבר כמה שבועות ולא מתכוננת לחזור לעשן.
ואז היא החלה לי לספר לי על עצמה, שהיא מעשנת 3 סיגריות ביום בהגזמה. שיש לה 5 ילדים ושהיא נפרדה מבעלה וכעת חוגגת עשור לפרידה.
שאלתי אותה אם זו לא בעיה במגזר, ענתה לי שהוא לא רצה להיפרד אבל לא הייתה לו ברירה. שאלתי למה לא להתגרש והיא ענתה שזו כבר בעיה ושטוב לה ככה. העיקר השקט והשמחה שיש בבית.
היא מגיעה לכאן בכל בוקר משפרעם עם הסעה מסודרת של קבלן הניקיון שעובד עם בית החולים. היא בנתה לעצמה ול-5 ילדיה בית. איזו אישה. יאלה.
נפרדנו לשלום. היה לי ממש נעים לדבר איתה. היא מסוג הנשים שנותנות לך כאפה לפנים, אם אתה חושב לרגע שקשה.

10:30 "יאלה בואי"
מה בואי, הניתוח ב-12:00
"קוראים לך מעכשיו להתארגן. קחי חלוק, תורידי תכשיטים, תתפשטי לגמרי, תכף באים לקחת אותך"

התקשרתי לקובי. בבוקר כששוחחנו, אמרתי שלא ימהר, שימשיך לארגן את הבית החדש שקנינו ושיבוא כחצי שעה, שעה לפני. לא ידעתי שיקדימו לי.
הרגשתי לחוצה. ערב לפני, כבר התחלתי לחשוב על התהליך ועל ההרדמה ועל הכול. קובי החזיר אותי לבית החולים ומיהרתי להיפרד ממנו. להיות לבד עם עצמי.
****
הורדתי כל מה שאסור להכניס לחדר הניתוח, הודעתי לקובי שאוספים אותי והוא מיהר לצאת מהבית.
ביקשתי מהאח (או איך שלא קוראים לתפקיד הזה של אלה שאוספים ומחזירים לבדיקות וניתוחים) שמיכה. היה לי קר.
הוא ענה לי בקרירות שיש סדין על המיטה ושיתנו לי שם שמיכה. אולי זה נוהל כזה, אולי עצלנות. לא יודעת.
בדרך לניתוח, במרפאות החוץ שנמצאות בקצה השני של הבניין, עברתי כל מיני מחלקות, כל מיני אנשים בהו בי, שוכבת במיטה, עם חלוק בית חולים וסדין.
תקעתי מבט בטלפון. פחדתי נורא.
אח אחד ראה את פניי והבין. הוא קרא לעברי: "רפואת השם כהרף עין. יהיה בסדר אל תדאגי"
הוא הצליח להרגיע אבל לרגע.

הגעתי למחלקה הזו שמתכוננים בה או מתאוששים בה מניתוח. שמעתי את הרופא המנתח מעדכן משפחה על גידול גדול שהוציאו ושהניתוח עבר בהצלחה.
הוא הסתכל בי מדי פעם, חייכתי חצי חיוך והוא המשיך בעבודתו. לא אמר מילה.
הבטיחו לי שהוא מגיע לדבר איתנו בבוקר, עם כל מי שמיועד לניתוח. המתנתי יפה יפה, לא יצאתי מהחדר, ישנתי שינה קלה כדי חלילה לא לפספס אותו. לבסוף הגיעה הרופאה שהסבירה לי בגדול מה הולך להיות. הוא לא הגיע.
בינתיים קראתי קצת פוסטים, תיקנתי פוסט ללקוחה, קראתי מיילים ומה לא. קובי הגיע. הרגשתי הקלה.
הרופא הגיע. הוא שאל כיצד אני מרגישה ועניתי שאני בלחץ.
הוא ענה שאני צודקת. הוא הסביר שהפעולה הזאת ercp זו פעולת הגסטרו המסובכת ביותר שקיימת. יתכנו סיבוכים.
שאלתי אותו כמה זמן עתיד להתקיים הניתוח, הוא ענה שאיתי אי אפשר לדעת כי לא ראו בבירור אבנים, אז יכול להיות שהניתוח יהיה שעות ארוכות.
הוא אמר שאינו יודע למה לצפות איתי ואז הסביר לי את הסיבוכים הצפויים.
אבאלהההה אמאלההה. אם הייתי לחוצה קודם, כעת אני לחוצה פי מילון.
קובי ניסה להרגיע, הוא התבדח על משהו שלא היה הזמן לצחוק עליו, פחות עבד. אח"כ אמר לי את המשפט שתמיד מרגיע אותי. הוא הצליח להרגיע, אבל רק לרגע…
התחלתי לרעוד מפחד… לפתע שמעתי בראשי את קולה של הפיה הטובה שלי, ד"ר אלה: "תבקשי משהו להרגעה… אל תשכחי לבקש תרופת הרגעה…"
אלה אלה, מה הייתי עושה בלעדייך? המרדים הגיע. הוא דיבר בשקט והבחין ברעד שלי וביקש שאנסה להירגע.  אמרתי לו שאני לא מצליחה וביקשתי משהו להרגעה, אמר שיבדוק כי תכף הניתוח.
הוא שאל המון שאלות, החתים והלך.
הוא חזר עם זריקה. חומר הרגעה.
הוא הזריק את החומר לצינור העירוי שהיה לי ביד ותוך 30 שניות בדיוק, הרגשתי בעננים. אז ככה מרגישים עם סמים?
פתאום החרדות נעלמו לי לחלוטין, הייתה לי סחרחורות קלה אבל נעימה. וואו! מ ט ו ר ף!
לקחו אותי לחדר, אני שוכבת עם חומרים מרדימים והם מתארגנים. הולכים, חוזרים… עוצמת עיניים, פותחת. עוצמת לחצי דקה, פותחת. ואז שמו לי מסיכה. עוצמת.
התעוררתי בחדר התאוששות. כאב לי בוושט ובפה. התקשיתי לדבר. הסבירו לי שהכניסו לי גם צינור חמצן. ביקשתי שיקראו לקובי.
הרופא סיפר לנו שמצא אבנים מרוסקות כאלה. סביר להניח שהניתוח הצליח. הוא השאיר לי צינורית קטנה שתעזור להכול להתפנות כמו שצריך ואני אמורה להגיע בעוד כמה שבועות להסיר אותה.
איך נדע אם הניתוח הצליח? לפי ההרגשה הכללית שלי ותוצאות בדיקות הדם. בקיצור, להמתין
לאחר זמן מה, החזירו אותי לחדר. המבוגרת שהייתה איתי בחדר, גם הלכה לניתוח מוקדם בבוקר. היא עוד לא חזרה.
התקשיתי לדבר, כל מילה שהוצאתי מהפה, הכאיבה לי יותר. נתבקשתי לנסות לשתות מים רק בעוד שעה ולאחר שעתיים לאכול קצת ומשהו קליל בלבד. הייתי בצום עד כה.
קובי הציע לקנות לי פרוזן יוגורט. ביקשתי ממנו שיחליט לבד מה לשים שם. לא יכולתי לדבר בכלל. בכל מקרה, הייתי צריכה להמתין קצת עם האוכל.
קובי התיישב לידי ופשוט ליטף את ידי. זה היה נעים. כ"כ שמחתי שסיימתי את השלב הראשון בסאגה הזו. כעת נותר להמתין לתוצאות בדיקות הדם.
אם התוצאות יהיו טובות, סיכוי גבוה שאשתחרר מחר. אם לא, אין לא. חלאס, מיציתי!
ביקשתי מאמא שהערב לא תחליף את קובי עם הילדים אלא שתבוא לכאן. הרגשתי שאני רוצה אותה לידי. קובי יצא לאסוף את הבנים מהמסגרות. נרדמתי. הייתי כ"כ תשושה.
17:30 פתחתי את עיני וראיתי את אמא יושבת מולי ומחייכת.
"את רעבה, צמאה? איך את מרגישה?"
הנהנתי שבסדר וביקשתי ממנה את היוגורט שקובי הציע והיא סיפרה לי שכבר קבלה ממנו הדרכה, מה לשים וכמה.
היא ירדה לקנות לי יוגורט ואני התחלתי לענות להודעות.
פתאום: יוגורט! אמאל'ה, זה הדבר היפה והמשמח ביותר שראיתי בשבועות האחרונים. כל האוכל נטול השומן, הסלט הלא מתובל. והנה הוא עומד לו, במלוא תפארתו, פאקינג יוגורט עם פירות.
אמא ואני קישקשנו לנו ואכלנו. הרבה זמן לא נהניתי איתה כך, תמיד כשהיא מגיעה אלינו, הבנים רצים אליה ורוצים את תשומת הלב שלה. לנו, לא תמיד יוצא לשבת בכיף, לבד.
אמא שלי טורקיה, היא לא יודעת להביא קצת אוכל. היא הביאה לי יוגורט גדול וגם כריך. אמרתי לה שזה גדול מדי אבל סיימתי הכול. הכאבים השתפרו פלאים.
נפרדנו לשלום ואני לא שקעתי במיטה כמו תמיד.
התחלתי לעבור על הקאברים שעשיתי ללקוחותיי שמסמנים שנה אזרחית חדשה, קבעתי תור ללק ג'ל, קבעתי תור לספר, לגבות. החלטתי שמחר אני יוצאת. די.
הסתמסתי קצת עם אלה וגם עם טובה. אלה מלאכית וותיקה בחיי וטובה חדשה.
בחצות נכנסה לכאן רופאה/אחות לטפל בשותפה שלי לחדר שחזרה מהניתוח. היא יצאה וחזרה והטלפון של המחלקה שהיה אצלה, צילצל בקול רם. היא הדליקה אורות וכיבתה.
מהחדר הסמוך שמעתי את האישה המבוגרת החדשה שהגיעה. היא צעקה בכל שעה בערך "אחות"! בלי סיבה. אני חושבת שהיא לא ממש מבינה מה היא אומרת או עושה.
הצעקות שלה הפריעו לכולם, אבל לא כל כך היה מה לעשות עם זה.
הרופאה/אחות יצאה מחדרנו סביב 1:30 ואני חיפשתי תוכנית נוראמלית לראות בטלוזיה. תוכנית שתכניס אותי למצב שקט וארדם. לצערי הייתה את רשת הכבלים הנוראית ההיא עם תוכניות מלפני 3000 שנה. לבסוף צפיתי בדוקו על סטיב ג'ובס. חתיכת סיפור הוא עבר.
בבוקר העירו אותי למדדים. אמרו לי שאני כבר פחות צהובה. אח"כ הגיע סבב רופאים שעדכן אחד את השני מה ההמלצות לגבי. חלק מהרופאים כבר זיהו אותי וחייכו אלי. בכ"ז אני כאן למעלה משבוע.
הזמנתי לצוות שוקולדים שווים ממקס ברנר, בכ"ז צריך לחגוג את הפרידה.
אח"כ הגיעה אחות לקחת לי דם. שאלתי אותה אם היא טובה בזה, כולי דקירות מכל הכיוונים, אין רופא/סטאז'ר-מתמחה-אחות שלא דקרו אותי.
היא ענתה שהיא עושה בדיקות דם כבר 8 חודשים ושאלה אם זה מספיק לדעתי. היא דקרה. לא כאב בכלל בחיי. זו הייתה בדיקת הדם הכי פחות כואבת שעשו לי מאז שאני כאן.
זהו, חייבת להיות לי שנה טובה.
דוניה משפרעם נכנסה אלי לחדר. בירכתי אותה לשלום והצעתי לה לפתוח חברת ניקיון משלה. אמרתי לה שאני לא יודעת אם היא מבינה כמה היא תותחית!
קובי התקשר ומסר שהוא בדרך. בינתיים עודכנתי שהערכים של בדיקות הדם בירידה. הפעם ירידה זה טוב, אני מתחילה להחלים.
שאלתי את הרופאה אם אני משתחררת, ענתה שממתינה לבכיר ממנה ותעדכן. יש סיכוי שאשאר כאן עוד? אוף!
עדכנתי את קובי שאני לא יודעת אם אצא ומתי. שאל אם להביא לי משהו,
עניתי: כן.
יוגורט, גדול.

שרי פילוסוף
הי, חזרתי לבלוג לאחר תקופה לא קצרה שעזבתי. קצת עלי: מנהלת מדיה חברתית ויועצת שיווק לעסקים. מנהלת כמה קבוצות בפייסבוק כאשר הגדולה מכולן היא חולי ניקיון - הקבוצה הרשמית והמקורית. (בהמשך אספר מדוע פתחתי אותה) אני אמא לשני בנים, לביא בן 6 וחצי ולהב בן שנה וחצי, נשואה לקובי איש צבא. גרנו כל חיינו בדירות שכורות ועד לפני כמה חודשים, התגורננו בבסיס חיל האוויר במרכז הארץ, עקב תפקידו. כעת קנינו בית ועברנו לגדרה. מאוהבים בה מקווים שתאהב אותנו בחזרה.