ילדה או ילד, יצירי העולם, הם תמיד חלק מאותו עולם, אותו שלם. אך באותו הזמן ייחודיים לחלוטין. הם חווים את העולם בפעם הראשונה דרך עיניים חדשות. ומתחברים לתבונה עתיקה בת עשרות אלפי שנים. הם שייכים לכאן ולעכשיו וחיים את הרגע. אבל מחוברים וצומחים מהעבר. ומהווים את העתיד.
ילד או ילדה יצירי העולם הם אנחנו שהיינו, ואת מי שחלמנו להיות. אבל הם גם הם עצמם. ושונים לחלוטין, מקוריים, ייחודיים וחד פעמיים. דומים לנו בדיוק, מזכירים לנו נשכחות, ועדיין שונים מכל מה שהיה אי פעם. מפרשים את העולם שהכרנו בעיניים חדשות, משתהות מתפלאות. פותחים את עינינו לפרשנות חדשה.
ואנחנו עומדות פה איתם, נעמדות איתן, בגאווה, כבוד, וכנות. עוזרות להם ולהן למצוא את הדרך לתוך עצמן, ואת הדרך החוצה לעולם. יש לנו את העונג המיוחד בעולם להיות איתם בקל ובקשה, בשמח ובעצוב, במצחיק במרגש בפתאומי וביום יומי, וכל זה במהלכו של יום שיגרתי. אנחנו איתם ברגעים אישיים פרטיים, בהתמודדות מול האחר, ובגילוי של כוחה של שותפות .
ועונג נוסף יש לנו, ללמדם להתענג על ההצלחה, ולמחול על הכישלון. לשמוח בשמחתו של אחר. ולתמוך באחרת ברגע של קושי. ללמדם שלאדם יש מגוון אין סופי של רגשות, כוחות ומחשבות, שהעולם רק מחכה להכירם.
ועוד עונג אחד אולי מבחינתי הגדול מכולם לראות אדם קטן צומח וגדל ומגלה את העולם. יש לנו את היכולת והזכות לבנות להם עולם בזעיר אנפין. לאפשר להם לשחק ב"כאילו" ולהיות אמתיים לחלוטין. ללוות אותם יד ביד בשבילי החיים. לתת להם את הגב, את הלב ואת הנעליים איתם יצאו בסוף השנה מהגן להמשיך את משחק החיים. לקבל אותם לרגע לזמן מוגבל, לזרוע זרע קטן ולחכות מבלי לראות, שאחרים ישקו אותו כדי שיום אחד יצמח ויפרח.
ובכל ראשון בספטמבר, נתחיל את המסע מהתחלה. אם געגוע בלב ותקווה למי שעבר והמשיך. עם לא מעט חששות ומחשבות על העתידים להיות. כי זו דרכו של עולם. וזו משימתנו. ואנחנו אוהבות אותה וצומחות ממנה כל שנה מחדש.
שנה מופלאה לכל הזורעות והזורעים. שתהייה שנה של אלפי חוויות ושעשועים.
