בלימודי התואר הראשון שלי, אמר אחד המרצים, שבני האדם אוהבים לחלק ולשייך לקטגוריות. כך טוב לנו, וקל לנו להבין את המקום של כל דבר, ובפשטות "מי נגד מי".
גם האנשים מתחלקים לקטגוריות רבות. אלו שאוהבים את פריז, העיר הכי רומנטית ב"ה" הידיעה. ואלו שלא מבינים על מה כל הרעש. אם מסתכלים מקרוב על מגדל אייפל, אפשר להבין שבסך הכל ערמו חלקי מתכת רבים, ומפה לשם זה אולי אפילו יצא אטרקטיבי.
אלו שהחיים שלהם אינם חיים בלי אתגרים ספורטיביים. מתחילים בקטנה בריצה, 5 קילומטר, 10 קילומטר, חצי מרתון, מרתון. מוסיפים גמיעת מרחקים ארוכים ברכיבה על אופניים, ואם כבר אז גם שחיה לא תזיק. שניה אחרי נרשמים לטריאתלון והדבקים באמת שמגיעים לאתגר העל – איש הברזל. פגשתי כזה, ולקח לי זמן להבין את העולם האינסופי שבחוויה הזו. מנגד יש את אלו שלבישת בגדי ספורט, וכוונות "ממחר", הם הכי קרוב לספורטיבי ואתגרי.
אלו ואלו חיים בדו קיום. משכימי הספורט של שבת בבוקר, יצאו בשקט, כדי לא להעיר את מרבית האוכלוסיה הישנה, ופריז תשקוט בין חודשי השיא.
גם אני שייכת לקטגוריה. לכמה. מאז שאני זוכרת את עצמי, אני מציבה מטרות, לוחות זמנים, דרכי פעולה, ומחשבת מחדש בהתאם לשינויים שבדרך, ניהול הסיכונים ותכנון מול ביצוע. כמובן שקיימת מידתיות בהתאם לנושא הנדון, אבל לפחות בנושאים המהותיים והחשובים בכל שלב בחיי, אני בהחלט פלנרית טובה.
תפיסת העולם שלי היתה תמיד מושפעת מאוד מעולם הילדות. ליתר דיוק, מהלונה פארק. יש מתקנים רבים, חלקם מיועדים לכל, וחלקם מותני גיל. חלקם סולידיים, וחלקם דורשים אומץ מיוחד. ואני מסתובבת בעולם הזה, הלונה פארקי, ואם מעניין, גם אם קצת מפחיד, אני מוכנה לעלות. כל פעם עוד קצת. ומה שלא מספק כפי שנראה היה, אפשר פשוט לרדת.
אז כמה זה פשוט ? פשוט פשוט. עד שפתאום בגיל ארבעים וקצת, גיליתי שאולי הלונה פארק הוא לא המגרש שלי עוד ?….