המשימה: לא לקפח אף דוכן

המבחר הגדול, הצבעוני והמשכר של שוק האוכל בקופנגן מפתה לאכול שם בכל יום משהו אחר

כאחת ששייכת לזן החי כדי לאכול ולא אוכל כדי לחיות, אני מוצאת עונג רב בהיכרות עם מאכלים מקומיים היכן שלא אהיה בעולם. ורצוי שהמקום בו אני אוכלת יהיה מהסוג המקומי, מה שבארץ יקרא מסעדת פועלים. שם האוכל לא מנסה להתחנף לחיך התייר, כי המטבח לא מצפה ללקוחות מערביים אלא מאכיל את המקומיים המורגלים אליו ולא מצפים להתחכמויות.

כך היכרתי בהודו את ארוחות הבוקר העשויות מירקות בקארי ופיסת לחם לנגב איתה את הרוטב (וגם להקהות במעט את החריפות), באנגליה אשב בפאב אחה"צ ואוכל יורקשייר פודינג בהנאה, כמו שביפו אנגב חומוס עם בצל. ובתאילנד חגיגת החושים מגיעה לשיאה.

המטבח התאילנדי ידוע בטיבו בכל העולם. משום מה בכל העולם המסעדות התאילנדיות יקרות מאוד, מה שאינו מעיד בדבר על טיב האוכל. גם פה בתאילנד נוכחתי פעם אחר פעם כי ממסעדות יקרות אני יוצאת עם טעם של אכזבה. משום מה אני מצפה כי אם מנה עולה פי שלוש או ארבע ממחירה בשוק האוכל המקומי, ודאי גם הטיב יהיה ביחס ישר למחיר. אז זהו, שלא.

זה, וגם בגלל שהאוכל שם מאוד זול, מביא אותי לא אחת לשוק האוכל המקומי שבטונגסלה, בירת קופנגן. כל ערב, החל משעה 14:00 ועד לשעות הלילה המאוחרות מביאים אנשי השוק את מרכולתם, ומוכרים אותה על עגלות. מי בסירים מהבילים ומי במנות קרות, המבחר גדול וצבעוני, והריח משכר חושים. דגים על האש, פירות ים מכל הסוגים, שיפודי בשר ועוף עם רטבים או מתובלים, קארי ירוק, קארי אדום ובשלל צבעים אחרים, איטריות בסוגי בישול שונים, אורז וירקות, מרקים שייקים ומנות אחרונות- הכל אפשר למצוא בשוק האוכל.

למטייל שמעיז לנסות

המקום מושך אליו מקומיים רבים שבאים להשביע את רעבונם, ושלל תיירים שרואים בשוק אטרקציה תיירותית, ומקצתם חוששים לאכול במקום שנראה כמו מאיזה סרט בלייד ראנרי. שאני אזים את החשש? חלילה לי לקחת אחריות על ביטנם של החוששים. ייתכן שקיבתי, המורגלת בנסיונות מחשלים שאני מעמידה בפניה תדיר, חזקה יותר משל המטייל החששן.

אבל לאלה שמנסים אורבת סכנת ההתמכרות. אפשר לבוא למקום יום אחר יום, ובכל פעם לאכול משהו אחר ולא להשתעמם. גם אווירת החברותא הנוצרת בשולחנות המאולתרים תורמת לאווירה המיוחדת של השוק.

הבעיה נוצרת כשמגיעים קבוע למקום, וחלק מבעלי הדוכנים שכבר מזהים אותי (שזה כלל לא פשוט, הרי כולנו נראים אותו דבר, אתם יודעים) תופסים עליי בעלות מסויימת, ועושים פרצוף נעלב אם לא באתי לתפוס את מקומי הקבוע בשולחן "שלהם". לפעמים מחוסר הנעימות אני אוכלת כמה מנות שונות אצל אחדים מהם כדי שלא אותיר אף אחד מקופח, ואחר הסביאה מתגלגלת חזרה הביתה.

מנה ממוצעת בשוק עולה כ-40 באט, שזה קצת פחות מחמישה שקלים. בחישוב גס, יוצא כמעט אותו דבר מבחינה כספית לאכול בבית או לאכול בשוק. זו אחת הסיבות שהרבה מערביים שגרים פה לא טורחים בכלל לבשל, ואוכלים כל יום בחוץ. אבל מה לעשות, אני גם אוהבת לאכול אוכל ביתי, ואת זה אף אחד בשוק לא מציע (לצערי). רק אוכל ביתי תאילנדי… אולי למישהי בא לפתוח עגלה של קובה? אני בטוחה שזה יהיה להיט.

אל "החיים באי" – הבלוג של מיכל ווד