המקצוע שבחר בי

לא בחרתי מתי, איפה ולמי להיוולד. ככה גם לא בחרתי בעיסוק שלי. הוא בחר בי. אני שלו בדיוק כמו שהוא שלי. שבויה לטוב ולרע.

לפני שגיליתי את הסופר פאוור שלי הייתי בטוחה שלכולם יש את זה. לא הבנתי איך יכול להיות שיש אנשים זייפנים, חסרי חוש קצב, או כאלה שלא יודעים להבחין בין דו לסול. בבי"ס כולם אהבו שיעורי ספורט ואומנות. ואני? כשאני זורקת כדורסל הוא בד"כ מגיע לרשת של הכדורגל. כשאני מציירת ילד זה בד”כ נראה כמו קיפוד. בגיל 5-6 יכולתי בקלות לנגן על הפסנתר כמעט כל שיר משמיעה בלי שלמדתי תווים.

צילום: אופיר רכבוך
צילום: אופיר רכבוך

עם הזמן התחלתי להבין שיש לי משהו שאין לאחרים. הוא שלי. וגם אני שלו. אנחנו לא הולכים לישון בנפרד, חולמים חלומות משותפים ולא יכולים לקום בבוקר אחד בלי השני.

כל מי שעוסק באומנות יודע עד כמה שהיצירה היא חלק בלתי נפרד ממנו. אם אתה צייר, רקדן, פסל, מוזיקאי, מקצועי או לאהצורך להיות ביצירה מתמדת הוא כמו אויר לנשימה. אנחנו חייבים לגוון ולחדש לעצמנו בלי הפסקה. אחרת לא נוכל לישון בלילה. יש לי הרבה מזל (טפו טפו) וגם התמדה עיקשת ומשמעת עצמית גבוהה, ואני מצליחה לחיות ממה שאני הכי אוהבת לעשות.

מתחילים לאמן את דור העתיד. צילום: נטלי שוב
מכשירים את דור העתיד. צילום: נטלי שוב

אז מה עושה מוזיקאי למחייתו? חלק מנגנים או שרים, באולפן או על במה, חלק כותבים, מלחינים, מעבדים, מפיקים, חלק מורים למוזיקה, טכנאי סאונד ועוד. זכיתי להתעסק בכל התחומים האלה. קל מאוד לסטות מהמסלול כשמתפזרים ליותר מדי כיוונים. כולם ילדי ואת כולם אני אוהבת, הרי הם שלי ואני שלהם.

אחרי שנים של עבודה אני צריכה להתמקד ולהבין איך אני מחברת את הכל למשפחה מתפקדת אחת. את המשפחה הזאת הפעם אני בוחרת.

 

[youtube S4E_mAKU4NI]