הריצה, היא החיים שלי. כמו המראה שלי. מה שקורה לי בריצה קורה לי בחיים. יש מי שיגיד שזו מטאפורה מוגזמת מידיי. הקבלה מתפלספת. אבל ככל שעובר הזמן וככל שאני גומעת יותר ויותר מרחק ברגליים שלי אני יודעת בפנים שזה נכון. ככל שאני מבינה שזה נכון אני לומדת לחיות עם עצמי, זו שרצה, בשלום.
אל תטעו. לא נולדתי עם נעלי ריצה על הרגליים. האמת היא שהסיפורים מלמדים אותי שנולדתי עם רגליים די עקומות שהיו בברזלים כשהייתי קטנה. אבל זה לא משהו שאני זוכרת אז אין מה להרחיב.
תמיד עסקתי בספורט, תמיד רציתי שהמקצוע שלי יהיה קשור לספורט וחינוך גופני וכך קרה.
נכנסת לחיי
4 שנים אני רצה. 4 שנים שהריצה היא חלק מהחיים שלי, חלק מהחיים של המשפחה שלי. 4 שנים אני מתעוררת מדי שבת לפני זריחת השמש. רצה לבד או עם חברים, בשטח או על כביש, מרחק קצר או מרחק שמשאיר אותי שעות על הרגליים, עם מוסיקה או בשקט עם הנשימה של עצמי.
הרצה שאני היום, אינה הרצה שהייתי לפני 4 שנים. הריצה לימדה אותי בדרכה הארוכה והשקטה, לפעמים כואבת, לקבל את הרצה שאני היום באהבה, בהכלה, לפעמים אפילו בחמלה.
רומן שמתחיל מהרגליים
הסיפור שלי עם הריצה התחיל במקרה, כשמיכל אמרה לי בואי נעשה משהו מיוחד. הרימה להנחתה ומיד נרשמנו למירוץ הראשון שלנו. המטרה שלנו הייתה להצליח לגמוע 10 ק"מ בריצה בלי הפסקות ובלי הליכה. מטרה יבשה: מרחק וזמן. הצלחנו. עשינו את זה ויום אחרי זה הרגשנו על גג העולם.
לאט לאט נוספו יעדים, המטרות השתנו והדרך הכל כך ארוכה לימדה אותי שאחד המפתחות להצלחה בריצה הוא סבלנות. אין כאן ועכשיו וכל דבר קורה בעתו, כל מסע של מיליון צעדים מתחיל מצעד אחד וכל מסע שמתחיל יש לו דרכים רבות.
פעמים רבות שפטתי את עצמי על הרצה שאני, החמרתי עם עצמי, עם היכולות שלי. מדדתי, שקלתי, השוויתי, בדקתי, ושוב מדדתי. אכזבתי את עצמי כל כך הרבה פעמים, כשלא עמדתי בציפיות של עצמי במרוץ. כשהתחלתי טוב ובאמצע משהו קרה וממש ממש נלחמתי בכדי לסיים. כשנאלצתי לוותר על אימון, כשנפצעתי. המחשבה שמישהו בוחן אותי על משך זמן הריצה שלי או סגנון הריצה שלי או איך שאני על המסלול דחקה אותי לתהומות של חשבון נפש עד כדי כך שחשבתי לפרוש מכל עניין הריצה יותר מפעם אחת. בסופו של דבר, הבנתי שהיחידה שבוחנת את עצמי, מחלקת לעצמי ציונים ומתאכזבת מעצמי – זו אני.
קרן אור
המשפחה שלי היא קרן האור שלי בריצה: בעלי שתומך מפרגן ומאפשר לי להגשים את עצמי גם דרך הריצה; הילדים שלי שמשתאים בכל פעם מחדש כשאני מספרת להם איזה מרחק אני ארוץ בשבת הקרובה ומרגישים גאווה כשאני מצליחה להגשים יעדים כמו מרתון טבריה (2015) ומרתון פריז (2016). הבנתי שמפתח נוסף להצלחה שלי הוא המשפחה. עם תמיכת המשפחה שלי אני הרצה הכי טובה שאני יכולה להיות וכל השאר לא מעניינים. "אמא בשבילנו גם אם תגיעי אחרונה את תמיד אלופה", אמרו והעניקו לי במתנה מפתח נוסף להצלחה: אמונה.
היום, אחרי 4 שנים של ריצה כשאני יודעת, מקווה ומאמינה ששנים רבות של ריצה עוד לפני, אני מקבלת את הרצה שאני באהבה. לשם כך יש לי מפתח נוסף שנקרא התמדה.
יש אנשים שרצים מהר ממני, רחוק ממני וטוב ממני, אבל הם לא אני. הם לא רצים את הצעדים שלי ולא חווים את ההצלחה שלי. הם לא חווים את האכזבה שלי ולא את הנצחונות שלי. הם אולי שותפים לחוויה, חברים לריצה, מכרים מעולם הריצה, אבל הריצה שלי היא רק שלי.
למדתי שאני צריכה לקבל את הריצה שלי כמו שהיא – באהבה, בהשלמה ולדעת שזה הכי טוב שאני יכולה. אני מקווה שאני מעבירה לילדים שלי קרן אור בחזרה, שאומרת להם: תהיו הכי טובים שאתם יכולים, קבלו את ההצלחה שלכם, הקושי שלכם וכל כישלון או טעות באהבה. זו כבר נחשבת לכם הצלחה.
