המפקח

בחורה עם מחשב נייד

המפקח שואל אותי שאלות. כל הזמן. אכלת? ישנת? היית מנומסת. כל המנחמים שבאו לשבעה, חייכת? היית נחמדה.
אני מהנהנת. כן כן.

ישנת מספיק? אכלת. את צריכה כוח עכשיו. גם לך יש ילדים. אסור ליפול. לנוח. לישון. לאכול. להיות חזקה. תהיה חזקה.
"שלא תדעי עוד צער". מי המציא את המשפט הדבילי הזה שכולם אומרים?

בטח שאדע עוד צער. הרבה. תמיד יהיה צער זה חלק מהחיים

יש שמחה ויש צער,

מה הם מבלבלים לי את המוח.

לא יפה, אומר המפקח. הם מנסים לעודד אותך. תהיי מנומסת.

היא כבר לא שם. לא תקבל אותך בחיוך קורן. "אוי אורית'לה. כמה טוב שבאת. כמה טוב שהתקשרת. כמה טוב שיש לי בת כמוך. עשית לי את היום."

לא אשמע את קולה יותר לעולם. לא אחוש את האהבה הזו ללא תנאי. את השמחה והאהבה שלה. סתם על זה שאני קיימת. שאני פה בעולם.

המפקח אומר שזה בסדר. זה בסדר שאני בוכה. טבעי. זה בסדר שהבטן מתכווצת.

כל אחד בוכה כשאמא שלו מתה. את בסדר. בסדר.

אורית בראון אגמי
בלוגרית פעילה ובועטת. היתה עיתונאית שלושה עשורים. היום מלמדת ילדים ביפו ובשכונת התקווה תקשורת ואקטואליה.