ידעתי שהיא עומדת לבוא.
הנסיון כבר לימד אותי איך היא אמורה להיראות, איך להרגיש ואיך להישמע.
גם התזמון שלה אמור היה להיות די צפוי בשלב הזה.
ועדיין, הציפיה למפלצת, הידיעה שהיא אמורה להגיע בקרוב ממש אך לא ברור בדיוק מתי,
הדריכות המעייפת והמעיקה של לחפש אותה בכל רחש, בכל תחושה.
כמו טיל שמשייט לעברי בשמיים ואינני יודעת מתי בדיוק יחליט למחוזותי, מאיזה כיוון ובאיזו מהירות והצוואר כואב מלחפש, והעיניים עייפות מלתור.
מצאתי עצמי במיטה בחדר חשוך, מכוסה בשמיכה עד סנטר, במארב.
מחכה לה.
בתוך חושך המחשבות הזה, הבנתי למה התכוון המשורר ב"לפחד מהפחד".
זה הוציא אותי מהמארב, אסור לי לפחד מהפחד.
המלחמה מתקיימת בגוף ועדיין כל כך הרבה בראש, במחשבה, בהרמת ראש גם ברגעים השפלים.
בשלב הזה של הכימו, כשאני כבר למודת טיפולים ותופעות ויודעת לעשות טבלאות וסטטיסיטיקות מתי מגיע כל שלב של תופעות לוואי, האם זו חוזקה שמאפשרת להתכונן או חולשה שמזינה את המפלצות בחושך?
היא הגיעה בסוף המפלצת, שעות ספורות מהרגע שהחלטתי לא לעצור. לא לפחד מהפחד.
היא הגיעה, הסתכלתי לה בעיניים ואמרתי לה:
"ברוכה הבאה, חיכיתי לך. את ואני יחד ננצח את הסרטן".