המעברה כמיקרוקוסמוס

סלאח שבתי , מאחוריך !

"זעקי מעברה אהובה" – מאת לידיה בר-אב . הוצאת כרמל 199 עמודים

זעקי
כשהיינו ילדים, בשנות החמישים ברמת גן, התגוררנו בשכונה הטרוגנית ירוקה ונעימה שהיו בה תושבים מכל קצות תבל. ניצולי שואה מאירופה, עיראקים ויוונים, טורקים וייקים, משפחות מרובות ילדים כמו גם זוגות מבוגרים עריריים. הכל מכל. בסמןך לשכונתנו , בדרך לקופת החולים ולקולנוע האזורי , על דרך קוצית (בקיץ) ובוצית בחורף – שכנה המעברה. במעברה היו צריפי עץ צהובים, בעלי גגות פח גלי ויריעות זפת שחורות, מיוצבים על גבי משטחי בטון עירומים. שם התגוררו העולים שהוסעו לאיזור (בדרך כלל מיד עם הגעתם ארצה). ברובם היו אלה עולים מארצות המזרח שהובאו למקום המגורים הזמני הזה בגלל מצוקת הבנייה באותה תקופה של התיישבות מסיבית בישראל שלאחר קום המדינה.
המעברה , כשמה כך היתה , סוג של מחנה מעבר עד להקמת ישוב הקבע. אולם הקמת ישובי הקבע ואיכלוסם התמהמהו ואנשים רבים נשארו בתנאי המעברה הקשים תקופות שנמשכו גם שנים ארוכות.
לידיה בר אב , ילידת לוב, חיתה עפ משפחתה העניפה במעברה בצפון הארץ ובספרה החדש , "זעקי מעברה אהובה" היא מתארת ברגישות, באהבה ובכנות רבה את חיי העולים במעברה.
גיבוריה של המעברה הינם, כצפוי, אנשים מסוגים שונים וילידי ארצות שונות, הנאלצים לחיות בתנאים הקשים והמינימליסטים שמתאפשרים במעברה (מקלחות מאלותרות בפחון מרוחק, חדרים צפופים לוהטים בקיץ ודולפים בחורף וכד')
אז מי היה לנו ?
משפחת חזון על בניה ובנותיה , ואבא שמנהל את המכולת במעברה וחס על לקוחותיו שאין ידם משגת לשלם ובעצמו נתקל בקשיים. שתי בנותיו – הנושאות שמות כה מבטיחים משירת "התקוה": הומיה וצופיה המוצלחות, ישנו גם מאריו, שהגיע עם אשתו ובתו והוא גבר יפה תואר המיטיב לנגן ולשיר ולשמח את סביבתו, וישנה הספרית וכל הרכלניות השכונתיות שמקומן יכירן בכל סביבה אנושית, וישנם אנשים טובים יותר ופחות. ואיך לא ? השיכור הקבוע ושני הגנבים…
הסיפורים קולחים ועלילה נשזרת בשניה, ויש מעלות ומורדות. וישנו מנהל המעברה (המנהל "מטעם") שכולם כועסים עליו, בשל תפקידו הבעייתי.
ועדיין, משפחות גידלו את ילדיהם בכבוד, הטובים הלכו לבית ספר , לקיבוץ, לצבא ולאט לאט השתלבו רובם ככולם בבניית הארץ ועברו למקומות מסודרים יותר, ולחיים נוחים יותר, עם פרנסה טובה יותר , ועתיד מבטיח.
לפני ספר זה כתבה לידיה בר-אב ארבעה ספרי שירה והפיוטיות והחמלה שחבויה בה מתגלה גם בספר זה,
גם אני , בילדותי חויתי את הריסת המעברה הסמוכה לשכונתנו ונותרו רק בסיסי הבטון של הצריפים המצהיבים , עד שנבנו מעליהם רבי הקומות.
מאד נהניתי מקריאת הספר , הוא כתוב בצורה קולחת ומרתקת. זהו גם ספר חשוב לצעירים שבינינו אשר לא ראו את המעברות ואת תושביהן במו עיניהם.
שם הספר נגזר מהספר "זעקי ארץ אהובה" (מאת אלן פטון) ולא בכדי, גם שם פורש הסופר דרך העלילה מגוון בעיות חברתיות שאפיינו את דרום אפריקה בתקופת האפרטהייד בפרט, ואת יחסי השחורים והלבנים בעולם בכלל

את הספר קראתי בפורמט דיגיטלי באתר עברית https://www.e-vrit.co.il/
ממליצה מאד.

מרת נחת
זוכרות את מר שמח וחבר מרעיו, אז אני נשואה למר נחת, ולכן אני נקראת מרת נחת.