32 שעות אחרי…32 שעות וזה נראה לי כאילו קרה עכשיו לפני דק' ספורות, ככל שעובר הזמן , מתבהרת לי התמונה והפאזל מתחיל לקבל את כל החתיכות החסרות. 32 שעות אחרי ועדיין לא יכולה להפסיק את הדמעות, הם פשוט זולגות…ככה פתאום הן מתפרצות.
קיבלתי החלטה, לאור כך שפרקתי ושיתפתי אתכם פה במה שקרה לי לפני 32 שעות , אשתף/אכתוב/אתעד את השעות והימים שאחרי, את כל התהליך הפנימי שאני עוברת משלוש סיבות עיקריות:
1.קל לי יותר ככה להוציא את זה החוצה, אני לא רוצה שזה ישאר לי בפנים ויכתים את נפשי לעד.
2.למען נשים וגברים שעברו דברים דומים .
3.למען אותם זכרים שאיבדו את הדרך, אולי משהו יחלחל, אולי משהו יקרה , אולי הם יבינו .
אולי ככה יתחיל השינוי.
אז עברתי מחול שדים עם תחושת האשמה ,כן אני יודעת שאני לא אמורה להרגיש אשמה ואמרתי זאת לא מעט פעמים בחיי לאנשים, אבל אתם יודעים מה?! זה שם, תחושת האשמה קיימת וצריך להתייחס אליה בכובד ראש , יש לה משקל רב, אז החלטתי שאני מדברת עם תחושת האשמה, כמו שאני מדברת עם חברה טובה.
האשמה זרקה עלי את כל האחריות, מטיחה בי דברים קשים, מניבה בי תחושת כישלון, בושה אבל הנורא מכל נטעה בי תחושת פגימות, כאילו אני עכשיו סוג ב', אני פגומה, אני פצועה אני כבר לא "שווה".
התחושות הקשות האלה גורמות לי לאבד את החיוך, את הציניות, את ההומור ואת שמחת החיים שהייתה לי עד לפני 32 שעות. האופטימיות התעופפה לה , יש תחושת בגידה עצומה , בגידה בכל כך הרבה רבדים.
אני כותבת פה את הדברים האלה והדמעות לא מפסיקות לרדת, התעוקה הנפשית בעיצומה, הצורך "לקבור" את עצמי תחת מליון שכבות של בגדים ושמיכות, להיעלם עד יעבור זעם. בלילה הזה עטפתי את עצמי במיליון שכבות , חושך מוחלט בבית , חדר השינה מאוגף לחלוטין ואני קבורה לי אי שם מתחת לשמיכות, ללא שום רצון להרים ראש.
אני לא שמחה שעברתי את זה , ממש לא! אבל היום אמרתי לעצמי, היי, יקירה , זה קרה, עכשיו נשארו לך 2 אופציות עיקריות, לשקוע לתוך זה ולאבד חלק ניכר ממי שאת או לקום להרים את הראש ולעשות את כל המאמצים שיש ברשותך ועוד…ולצאת מזה עוד יותר חזקה , יותר שלמה , יותר טובה ולא לשכוח להגיד לעצמי כל דקה…
אני לא פגומה! אני שווה!
