המסע לפולין בצל החוק הפולני: חלק 2

אם היתה לי התלבטות בנוגע לצורך להגיע לאדמת פולין בשביל לעשות את המסע בדרך השואה, הרי שהיום במהלך המסלול שעשינו התחדד אצלי המסר שכנראה חייבים לעשות את זה

פיבי פילו - שמלה בהשראה הודית
פיבי פילו - שמלה בהשראה הודית, במוטיב הדפוס ובצעיף שמתכתב עם הסארי המסורתי שימו לב למגפיים

קשה לי לתאר איזו מין הרגשה זו לראות מאות בני נוער עטופים בדגל ישראל כששלג נח מתחת לרגליהם ופתיתי שלג יורדים מעליהם, והם עורכים בדממה טקס עוצמתי שכל מילה שנאמרת בו פוצעת, והם מחובקים ובוכים ושרים ומנגנים ומניחים זרים, וכל זה במקום שגם ממנו לא נותר דבר מלבד מונומנט של מצבה ואלפי סלעים המזדקרים מן האדמה וכל אחד מהם מציין מישהו (אף על פי שלא חקוק עליהם כלום) – עדות אילמת ל-920 אלף איש שנרצחו במקום. טרבלינקה. הגרמנים בנו על אדמת פולין מערכת משומנת להפליא (או כמו שמדייק אותה המדריך מערכת כאוס מאורגן ) שבארבע שעות נסיעה ברכבת שיגרה את היהודים מהגטו בוורשה למוות בטרבלינקה. חלקם מתו עוד בדרך ומי ששרד את הקרונות המחניקים ב-37 מעלות ואת הצפיפות שלא אפשרה לנשום – נרצח במקום. ארבע שעות של דרך המוות. כמות בלתי-נתפסת של נרצחים.

בני נוער עטופים בדגלים עורכים טקס מרגש (צילום: אתי כהן)עטופים בדגלים, עורכים טקס מרגש בשלג (צילום: אתי כהן)

הכינוי למסלול שלנו היום היה "דרך הגבורה". התחלנו מתחנת השילוח בגטו ורשה והגענו עד מחנה המוות בטרבלינקה. דרך הגבורה כי גם בגטו ורשה וגם במחנה טרבלינקה היה מרד. בגטו ורשה ישנן עשר מצבות שעל כל אחת מהן רשום שם שוועדה יהודית ופולנית שהוקמה אחרי השואה בחרה להנציח מתוך קבוצה מסוימת, כגון הרבנים, הרופאים, הסופרים, מובילי המרד; ויש ביניהם אפילו אישה אחת שהיתה מקבוצת הקשריות שהעבירו תוך סיכון נפשן הודעות אל מחוץ לגטו. מאחר שלא נשארה תרבות ולא נותרו בתים וכל המסע מתנהל דרך קברים ומצבות, שגם בהם יש הרבה מן החסר, הרי שזיכרון השואה מוכתב לנו דרך הזיכרונות שהיה מי שבחר להנציח עבורנו. אייל המדריך משתדל לעורר את השאלות, לעודד אותנו לחקור בעצמנו ולא לקבל כמובן מאליו רק את מה ש"בחרו" בשבילנו.

ובני הנוער, בני 17, דור ההמשך של המדינה שלנו, שעושים את המסלול על אדמת פולין ומדליקים נרות לזכר חלק מבני משפחתם שאינם, הם אלה שימשיכו ויספרו את הסיפור, כי גם הניצולים כבר נכחדים, ואנחנו ההורים דור הביניים נתקלנו חלקנו בשתיקה רועמת. הם לא רצו לספר  – אולי כי לא חשבו שנאמין (כי איך אפשר להבין את זה?) – עד שבאו הילדים ועשו עבודת שורשים והתחילו לחקור ולשאול שאלות וקילפו חלק מהשכבות, והסיפורים קלחו החוצה והיה קשה להאמין לגודל הזוועה ונשאלו שאלות כמו "איך אפשרתם לזה לקרות?" ו-70 שנה אחרי עדיין קשה לתת לזה תשובה כי גודל הזוועה קשה להכלה.

בני הנוער האלה יהיו העדים (צילום: אתי כהן)בני הנוער האלה יהיו העדים (צילום: אתי כהן)

ובתוך כל ה"אין" והניצולים שעוזבים את העולם מתבהרת לי התמונה הבאה: בני הנוער האלה הם הדור שמצמצם חלק מהפער של כל מה שאבד לפני כ-70 שנה. הם יהיו העדים שיגידו "היינו כאן במסע ואנחנו נמשיך לספר את הסיפור, כי אין כמו מראה עיניים לשמר את ההיסטוריה ולשמש הוכחה שכל זה אכן קרה". בעידן של אנטישמיות גואה ומכחישי שואה וכמעט אפס הוכחות פיזיות בשטח וזיכרון שמתוּוך לנו רק דרך מי שברר ובחר מה לספר, יש עוד אלפים שאפילו שמם אינו חקוק בשום מקום. המסע הזה בעיני הוא גם חובה וגם זכות גדולה.

הכותבת: אתי כהן חברת מועצת עיר בקרית אונו
וחברת דירקטוריון בעמותת להעצמה נשית