המסע אל האושר: מה רע להיות פרפקציוניסט?

יש אנשים שכשמבקשים מהם בראיון עבודה לציין תכונה רעה שלהם, הם עונים שהם פרפקציוניסטים, כי הם חושבים שזה בעצם משהו טוב. זה לא. ממש לא

הת'ר דורנידן  התאמנה הרבה לקראת המירוץ של 600 מטר באולם, שגם התקיים מול הקהל הביתי שלה. היא התחילה טוב, כשהיא מתבססת במקום השני, ואז, כשהחלה להאיץ ועברה למקום הראשון, היא פתאום מעדה והשתטחה על המסלול. ומה קרה אחר כך? צפו בסרטון ואז נמשיך.

[youtube xjejTQdK5OI nolink]

*   *   *   *   *

הנפילה והקימה של דורנידן, מלבד היותן מעוררות השראה, הן גם שיעור מעולה בפסיכולוגיה חיובית. הת'ר דורנידן קמה, המשיכה לרוץ וגם ניצחה בסוף בגלל שהיא לא פרפקציוניסטית, אלא אופטימליסטית, ותכף אסביר מה זה ומה ההבדל.

אנחנו נוהגים לחשוב שפרפקציוניסט הוא מישהו שחייב שהכל יהיה מושלם ובזה זה נגמר. זה נכון, אבל לא רק. השאיפה הזאת לשלמות מגיעה יחד עם עוד כמה תופעות לוואי רעות מאוד. קודם כל כי השאיפה לשלמות מגיעה יחד עם חרדה אדירה מכישלון, מה שגורם לפרפקציוניסטים להימנע מלנסות לעשות דברים שאולי הם יכשלו בהם. כישלון, חייבים להגיד, זה דבר מאוד מבאס, אבל לגמרי חיוני. מכישלון, או נפילה כמו במקרה של הת'ר דורנידן, אפשר ללמוד, אפשר לצמוח.

האגדה מספרת על מנהל בכיר ב-IBM בשנות ה-60, שעשה טעות שעלתה לחברה 10 מיליון דולר. המנכ"ל, תומס ווטסון, קרה לו לחדרו ושאל אותו: "אתה יודע למה קראתי לך?". "אני מניח שזה בשביל לפטר אותי", ענה המנהל המסכן. "לפטר אותך?", התפלא ווטסון, "הרגע שילמתי 10 מיליון דולר על השיעור שלך, אתה לא הולך לשום מקום".

הבעיה עם פרפקציוניסטים היא שחרדת הכישלון שלהם לא מאפשרת להם ללמוד מכשלונות, כי כל כישלון מפרק אותם. הם לוקחים אותו באופן אישי ובמקום ללמוד הם יתגוננו. מאותה סיבה פרקפציוניזם גם לא מוכנים לשמוע ביקורת, ואם הם כבר שמעו הם לעולם לא יקשיבו לה. הכל נתפס אצלם כפגיעה אישית. זה, אגב, מאוד בעייתי גם בזוגיות. כשכל הערה מייד נתפסת כמתקפה שנענית במתקפת נגד, קצת קשה לקיים זוגיות בריאה.

הפרפקציוניסטים אולי לא מוכנים לקבל ביקורת מאחרים, אבל בביקורת עצמית הם אלופים, והם לא מפסיקים להלקות את עצמם. גם, אם בהתייחסותם לאחרים הם סלחנים. רבי עקיבא אמר ש"ואהבת לרעך כמוך" הוא אחד הכללים החשובים ביותר שאנחנו צריכים לחיות לפיו. כנראה שלא היו בסביבתו אנשים פרפציוניסטיים, אחרת הוא בטח היה מוסיף גם את "ואהבת לעצמך כמו לרעך". כי הפרפקציוניסטים נוטים להחמיר מאוד בשיפוט שלהם ובחוסר הסלחנות כלפי עצמם, ונוהגים להגיד לעצמם דברים שלא היו מעזים להגיד לאחרים.

אופטימליזם: לשאוף למצוינות ולא לשלמות

ואחרי שכתשנו את הפרפקציוניזם, הכירו את האח המוצלח שלו – האופטימליזם. אם אצל הפרפקציוניסט הדברים חייבים להיות מושלמים ואין שום אופציה אחרת, האופטימליסט שואף למצוינות. כלומר הוא נותן את הכל כדי להצליח, בדיוק כמו הפרפקציוניסט, אבל בניגוד לאחרון, הוא לא מסתכל רק על המטרה ועיוור לכל השאר, אלא רואה גם את הדרך. ואם יש מכשול בדרך, האופטימליסט ימצא דרך לעקוף אותו. ואם הוא טועה, הוא יתקן את הטעות וילמד ממנה, בעוד הפרפקציוניסט יכחיש שהיא קרתה.

ואם לחזור לסרטון שבתחילת הפוסט, אם הת'ר דורנידן היתה פרפקציוניסטית, הנפילה היתה גורמת לה להפסיק את המירוץ, ללכת הביתה ולא לצאת משם שבועיים. אבל היא, אופטימליסטית שכמוה, קמה והמשיכה. הניצחון במקרה שלה היה רק בונוס.

רוצים עוד? מייד אחרי המידע על הקורס הבא, שיפתח בקיץ הקרוב, תמצאו את הטיפ השבועי של מרכז מיטיב.

*   *   *   *   *

לימודי תעודה בפסיכולוגיה חיובית לקהל הרחב – קיץ 2015

התכנית כוללת את החוויה של "האדם השלם" (כלילוּת) ורווחה נפשית (well-being) מיטבית בפסיכולוגיה החיובית, שפותחה על ידי ד"ר טל בן שחר, מומחה עולמי מוביל בתחום.    

המשתתפים בתוכנית זו מוזמנים לעבור תהליך אישי של היכרות מעמיקה עם חזקותיהם, כישוריהם וחלומותיהם, על מנת לחשוף את הפוטנציאל הגלום בם ובכך להוביל למימוש עצמי מרבי ברמה הפיזית והרגשית.

מספר המקומות מוגבל מאוד, אנא מהרו להירשם על מנת להבטיח מקום בקורס.

מידע והרשמה על קורס בפסיכולוגיה חיובית

הטיפ השבועי של מרכז מיטיב

איך להתמודד עם פרפקציוניזם?

מודעות: איך אתם מגיבים כשמישהו נותן לכם ביקורת או כשאתם נכשלים? האם המשמעות של כישלון היא "אני כישלון"? הצעד הראשון הוא לזהות ולהיות מודע לתגובות ה"פרפקציוניסטיות" (במידה והן אכן מאפיינות אותך).

קבלה אקטיבית: לקבל את הרגש והפחד מהכישלון. כשאנשים מתנגדים לרגש, הם מחזקים אותו ומעניקים לו את הכוח לשלוט.

התנהגות משנה גישה: בדיוק כפי שאנו גורמים לעצמנו לחייך ואוטומטית מרגישים יותר טוב, אם נגרום לעצמנו להתנהג בצורה פחות פרפקציוניסטית ויותר מחויבות למציאות, כך אנו עשויים לשנות גם בהדרגה את גישתנו לחיים.

 הכותבת השתתפה בקורס פסיכולוגיה חיובית של מרכז מיטיב