המניות שלי בתחנת המוניות

כל בוקר שאני מרימה טלפון לתחנת הטלפון שאני עובדת איתה – אני מרגישה שעשיתי את הבחירה הנכונה. נכון, אין לי מכונית – אבל קניתי קצת שלווה במקום להרגיש עצבנית על הבוקר בזמן חיפוש חנייה…..

בחורה עם מחשב נייד

בבורסה אומרים שצריך לדעת באיזה מניות להשקיע, מדברים על עניין של היצע וביקוש ופתאום כשאני מחכה בקפה השכונתי שלי למונית אחת – אני מבינה שההתייחסות אליה צריכה להיות באמת כמו אל מנייה. לדאבוני או לשמחתי אני אדם נטול רשיון נהיגה (מותר לומר או שזה מעיד על איזה פגם מנטלי בסיסי? ), אני נטולת סבלנות יתרה, אלימה (במידה) כשמעצבנים אותי – בקיצור, בקיץ הישראלי (שהוא בערך 3/4 שנה) אני לא ממש נחשבת בעיניי לאדם רגוע.
באמצע-סוף תיכון רובנו התחיל ללמוד נהיגה ואני כמו כל העדר – "נחתנו" בבתי ספר לנהיגה באיזור. אפשר היה לסמן וי כמעט על כל אחד/ת שסימן את כיתה יא'  כעל בעל/ת רשיון נהיגה. אני -לא !!!  למה? כי אני טיפוס חריג מן הסתם…..לא, זה סתם בגלל הכביש והנהג  – ממש לא בגללי. זוכרים את הכלל המקודש : זה הוא – זו לא אני? גם כאן חשבתי והרגשתי ככה.
זה לא שנמנעתי ממספר שיעורי נהיגה – אבל במהלך השיעורים אהבתי הרבה יותר להסתכל על החתיכים שנוהגים ברכבים מצידי או "מונחים"  להם על המדרכה – אני חושבת שזה היה הרבה יותר מעניין, אם ראיתי בדרך תוך כדי פזילה חנות חדשה היה בי צורך נפשי להאט ולבדוק באופן כללי את מהותה. טיילתי באיזור של הבניינים הישנים של תל אביב? גם שם הייתי צריכה להאט – הארכיטקטורה שם כל כך מיוחדת שחייבים לראות כל בניין וזה דורש תשומת לב לעניין.
בכלל לא היה אכפת לי מי צופר , אם צופרים, אם אני במסלול הנכון – בקיצור, מזל שישב לידי מורה לנהיגה שהיה יכול ללחוץ על הברקס במקומי בזמן שצריך או להניח את היד על ההגה ולכוון ימינה או שמאלה. אומרים שאלוהים בפרטים הקטנים אז כנראה : דוושת הברקס, הסטת הגה ימינה או שמאלה – היו איזה פרט קטן שדרש טיפול בפרטים הקטנים שאלוהים נמצא בהם. אני לא ממש הייתי שם בנפשי. לדעתי, בחוץ היו דברים הרבה יותר מעניינים.
מורה הנהיגה שלי בהיותו איש יקר והגון אמר לי – חבל על הכסף והזמן שלך, אני לא חוזה לך עתיד וורוד כנהגת ולהולכים על המדרכה – נו, יותר טוב שלא ממש יילכו ליד חתיכים או חנויות חדשות… 🙂 , אז נכון שהוא לא על תקן נביא ולא חוזה עתידות – אבל אחרי מספר שיעורים לא מבוטל הוא אמר אמירה שבדיעבד וגם כנראה נכון לאז – הייתה הגונה ואחראית.
"מה אתה רוצה שאני אעשה" ?? ייללתי לו – מה אתה רוצה? לכולם יש רשיונות וייקנו להם רכבים והם ייסעו ויבואו איך שהם רוצים, רק אני – היחידה מכולם לא יהיה לי רכב. באתי הבייתה בבכי קורע לב כשבני הבית האחרים לא ממש נראה לי שהתמוטטו מצער  וידעו עמוק בלב שמורה הנהיגה כל כך צודק. הוא אמנם היה "רק"  המורה לנהיגה, והם ההורים שלי – אבל כולם שמו לב לאופי המאד אימפולסיבי שלי מצד אחד ולנטייה שלי להיות אסטרונאוטית וחשבו כמוהו.
כבר בתקופת השירות הצבאי והלימודים אחריו ראיתי שהשירות הציבורי קרי האוטובוסים לא נועדו למערכת העצבים שלי. זה חם מדי, זה איטי, זה דביק, צריך לעמוד בלו"ז – גזרות שאני – (הציבור) לא יכולה להתמודד איתם ובא לציון הגואל בדמות המונית.
החלטה אסטרטגיבית בסיסית הייתה לייצר קשרים חמים עם הקונספט הזה. נראה לי נכון ומתאים להשתמש בכלי שאוסף ומוריד אותי בדיוק במקום שאני צריכה, בזמן שאני צריכה, אני לא צריכה לחפש חנייה, לא מעניין אותי מה קורה בנתיב השני ואני לא צריכה לבדוק אם אפשר לצאת לעקיפה. הסידור הזה עם המוניות נראה לי יוצא מן הכלל, אופטימלי לגמרי.
לא הפעלתי יותר מדי שיקול דעת  והבנתי שאני צריכה להתארגן אחרת. תקופה מסויימת הייתי יורדת לרחוב וכשרציתי להגיע ממקום למקום הרמת יד הייתה פותרת את הנושא בשניות רק שהעניין הוא שבצורה מפתיעה הייתה מתווספת לשירות הנוח הזה עלות כספית.
נכון, כשעולה בשיחה הנושא של "אין חנייה"  ו- "יותר זול לקחת מונית" – אני מהנהנת בשקט או  בהסכמה מלאה. זה נוח, זה זמין מאד במיוחד כשעובדים עם תחנה אחת מסויימת. אין שום ספק שלקחת קפה לדרך , להכנס למונית שממתינה ולסוע כשאני משוחררת מכל המחשבות של : איזה מסלול יהיה פנוי יותר, לסיים עבודה שהשארתי לדקה התשעים ולהביט בשלווה על אותו נהג שמנסה להכנס למקום חנייה קטן וצפוף ברוורס.
נכון, זה עולה כסף, אבל…אם תעשו את החשבון של שלוות הנפש ואיכות החיים אני לא יודעת מה שווה יותר. אם אני אחבר את ה"דפיקות"  שהרכב חוטף בזמן הנהיגה או בזמן שאני לא נוכחת ואין לי אפילו עם להחליף פרטים, אם אני לוקחת בחשבון את עלות הדלק / דיזל, אם אני לוקחת בחשבון את התסכול שאני אשפוך אצל הפסיכולוג על הפקקים ועל העובדה ש"עד שמצאתי חנייה ליד הקליניקה שלך…." – לא עולה כסף? עולה, עולה!!! וככה אפשר להמשיך את הרשימה – תאמינו לי שהמושג הבנאלי שרכב זמין תמיד וכו' – לא עומד במבחן המציאות. לא במבחן המציאות (לא לקחתי בחשבון את הרכב שמושבת בגלל תקלה או טיפול), לא לקחתי בחשבון עלויות צד ו"בדיוק בעלי /הבן שלי /צרחות של  הנהג השכן לכביש  "יא חתיכת מנייאקית – מי נתן לך רשיון" / אחותי – ביקשה ממני טובה "רק היום" – כי היא צריכה את הרכב עכשיו דחוף.
אז מה? נכון, אני משלמת, אבל אני מפתחת כישורי חיים, אני מנהלת דיאלוגים, פותחת צוהר לעולם חדש ומתעניינת במצוקות של נהגי מוניות ושומעת על "תרבותו של הנוסע הישראלי" , על המשנה הפוליטית של הנהג?? ואם בוקר אחד לא מתחשק לי לשמוע אני פשוט לוגמת את הקפה שלקחתי (לא, עוד לא סיימתי – כוס גדולה) , מוציאה את העתון התורן והופכת להיות הקורא המתמיד. אם תרצו – אין זו אגדה. לא מוכרחים לדבר, אפשר לדבר, אפשר לצאת כמו שנכנסנו – רק קלה בכמה שקלים….:)
לא, לא צריך להיות עשיר, מוניות הן לא מותרות היום, מוניות הן כלי רכב זמין שעושה את החיים לקלים ונוחים יותר – במיוחד כשעובדים עם תחנה אחת. הזמן עושה את שלו, לומדים לקשור קשרים חברתיים עם הסדרן התורן והוא  משתדל מאד בזמן המשמרת שלו -אם אני זקוקה למוניות לעשות שמיניות באוויר כדי לדאוג לי שיהיה לי רכב זמין.
כן, זה נכון גם ליום גשם (ביננו, כמה ימי גשם יש במדינה הזו?), זה נכון גם ביום של לחץ מיוחד, הופעה מיוחדת במרכז העיר, שעות מיוחדות – אבל, השירות הזה בבחינת "שלח לחמך על פניי המיים….." – נכון, אני שייכת למועדון "הנוסע המתמיד" של תחנת מוניות גדולה באיזור תל אביב, הדבר היחידי  או בין היחידים שמפריד ביני לבין מחזיקי הפלסטיק של מועדונים אחרים – הוא העובדה שאין לי כרטיס פלסטיק ועבור שירות אני משלמת במיידי. אין שוטף+30 . ……שווה את המחיר.
נסיעה טובה.