"לצאת לדרך זה קצת למות
בהתייחס למה שאנו אוהבים
זה להשאיר מאחור מעט מעצמנו
בכל מקום ובכל רגע.
זה כאב דק ומוחלט
כמו השורה האחרונה בשיר.
יוצאים לדרך כמו במשחקה
לפני המסע הסופי
ובכל פרידה אנחנו נוטעים
קצת מנשמתנו".
אדמונד הרקורט .(מתוך הספר, עמוד 296)
מאה ימים של אושר הוא ספר מקסים המדבר על פרידה. שלא כמו ספרים אחרים שעוסקים בפרידות ורוויים בעצב, הספר הזה דווקא כתוב בנימה של חדווה ומלא בהומור.
העלילה בו מסופרת בצורה קלילה, אירונית ושובת לב, בעיקר בזכות הגיבור שלה לוצ'ו באטיסטיני.
זו פעם ראשונה שאני קוראת ספרות איטלקית, והיא מתורגמת בצורה נפלאה, יש לציין. מדובר בסוג אחר של כתיבה. כתיבה שאינה מתחנפת, אלא שמה לקורא את האמת בפנים,
ומעוררת הרבה מחשבה ממה שכתוב וגם ממה שנמצא בין המילים.
העלילה
לוצ'ו באטיסטיני מגלה קצת לפני יום הולדתו הארבעים שיש לו גידול ממאיר בכבד, אשר שלח גרורות לריאות.
הוא נשוי לפאולה , יש להם שני ילדים, בן עשר ובת שש וחצי. הוריו נטשו אותו בגיל מאד צעיר והוא גדל אצל הסבא והסבתא.
לוצ'ו מאמן בחדר כושר ומאמן בהתנדבות קבוצת כדור-מים. קצת לפני שמגלה את דבר המחלה, לאשתו נודע, שבמסגרת עבודתו בחדר כושר הוא בגד בה עם אחת המתעמלות. הוא נזרק מהבית. כאשר הוא מנסה למצוא מקום לינה, חמו אוסקר, שהיחסים ביניהם נפלאים שומע את דבר הבגידה ובמקום לכעוס עליו, מזמין אותו לישון אצלו בחדר האחורי של הקונדיטוריה שלו. לוצ'ו מסכים בשמחה.
לוצ'ו מרגיש כאבים בבטנו למעלה משנה, אך אינו בודק מה היא הסיבה לכאבים ומשייך אותם לכל מיני תסמינים של הספורט. בסופו של דבר כשהכאבים הולכים ומתחזקים הוא פונה לרופא, ותוצאות האולטרא-סאונד מראים שיש לו גידול גדול וממאיר בכבד אשר כבר שלח גרורות לריאות, הוא נותן שם לגידול "מר פריץ", וזה מלווה אותו לאורך הספר.
לוצ'ו מבין מהרופא, שנשארו לו שלושה חודשים עד שמצבו יחמיר ויהיה סופני. הוא מחליט לתחום את הזמן שנשאר לו ל 100 ימים ולנצל את חייו עד תום בימים אלה.
דבר ראשון שהוא עושה זה לבשר את הבשורה לקרובים לו, לחמו אוסקר, לאשתו פאולה, היא מזמינה אותו לחזור ולישון בבית, למרות שעדיין לא סולחת לו. הוא מתפטר מעבודתו השנואה עליו בחדר כושר ונשאר רק לאמן את קבוצת הכדור-מים.
ב 100 הימים שנותרו לו, לוצ'ו מחליט לבצע כל יום לבצע משימה אחרת, אותה הוא מתעד במחברת מיוחדת, כאשר העיקרית שבהן היא לקבל מחילה מפאולה, אשתו.
הפרקים מפה ואילך הם ספירה לאחור, מ 100 ל-1. מה יקרה במהלכם? מה יקרה בסופם? כל פרק הוא הפתעה בפני עצמו, כולל מעשים, תובנות ומאוויים, שמעוררים שאלות על החיים ועל המוות
לצאת לדרך זה קצת למות
כאשר יוצאים לדרך, למסע, כל אחד משאיר מאחור כמה מהאני האחר והמוכר שלו, היציאה של לוצ'ו היא אוסף של פרידות קטנות וגדולות.
"הבית שלי שמתרחק במראה הוא התמונה האחרונה שלי מהחיים שהיו לי. בסרט שאני לא זוכר את שמו. הגיבור אמר שהחיים הם רק אוסף של פעמים אחרונות.
נכון מאד.
הפעם האחרונה שאתה אומר שלום לשרת בית ספר שלך.
הפעם האחרונה שאתה רואה את הקולוסיאום.
הפעם האחרונה שאתה אוכל תאנה שזה אתה נקטפה מהעץ.
הפעם האחרונה שעוקצת אותך יתושה.
הפעם האחרונה שאתה מתרחץ בים.
הפעם האחרונה שאתה מנשק את האשה שאתה אוהב.
הרשימה יכולה להיות אינסופית. כל אחד מאיתנו חווה מבלי משים אינספור פעמים אחרונות.
ברוב המקרים אתה לא מעלה בדעתך שזאת הפעם האחרונה שלך.
בעצם זה בדיוק מה שיפה במשחק הזה.
האי ידיעה שלך" (מתוך הספר, עמוד 297-298)
פרידה
ובעצם אחד הדברים שאפשר לקחת מהספר הנפלא הזה הוא תשומת הלב לרגעים הקטנים, לחוויות הקטנות,
ללא נודע. הדברים שנראים כה ברורים מאליו לעיתים, אלה הדברים שמקבלים את המשמעות הכי גדולה בעת שינוי
או משבר. כל רגע הוא פרידה מהרגע שקדם לו. כל נשימה חדשה היא פרידה מנשימה קודמת, מה שעשינו ברגע זה, ישתנה ברגע הבא,
הכל ארעי, הכל זמני ובעיקר הכל לא בשליטתנו.
ולכן, פעמים רבות, רק בפרידות, סוף חיים ומשברים, לומדים להסתכל על הדברים הקטנים כגון קרן שמש בחלון, טיפת גשם, ריח של סתו, צחוק של ילד.
סיפורו של לוצ'ו מחדד את הקיום שלנו, את החשיבה שלא צריך לחכות לרגעים קשים כדי להעריך רגעים קטנים וטובים.
להיזכר כל הזמן שמה שיש עכשיו הוא ייחודי ומיוחד לרגע זה וכדאי להנות מהדברים הקטנים כגדולים, לטפח קשרים, לדאוג לעצמך ולסובבים אותך
ובעיקר בעיקר ל ח י ו ת
