המלחמה "ההיא" (או – מה לבשתי ביום שנגמרה המלחמה).

בחורה עם מחשב נייד

אירועי המלחמה האחרונים, כמו גם אירועי השנה האחרונה שעסקו באיום האיראני, החזירו אותי אחורה לשנת 1991 לתקופת מלחמת המפרץ.. אז תוך כדי ההתלבטות האם ללכת ולאסוף את ערכות האב"כ (דבר שייאלץ אותי בעצם להודות שיש איזשהו סיכון כאשר ידוע לכולם שאני אוהבת להדחיק סיכונים שכאלה), נזכרתי קצת בכל התקופה של המלחמה "ההיא.."

הייתי בכיתה ח' כשכל הבלגאן ההוא התחיל. בתור נערה די פחדנית, אני זוכרת את עצמי בלילה הראשון של האזעקה, בחדר האטום עם אמא שלי ושתי אחיותיי (אבוש יצא למילואים), ילדה חרדתית בפיג'מה ומסכת אב"כ מטופשת (משום מה התעקשו לתת לי את המסכה הכי אידיוטית שהיתה אז –  מסכה רגילה ומעליה שקית ניילון עם סרט צהוב שקושרים בצוואר.. הרגשתי כמו שקית הפתעה וגם נראיתי דבילית למדי..ושלא נדבר על איך זה היה נראה כשהיינו מתרגלים חירום בכיתה עם כל הילדים… רמז – ממש לא להיט). זה היה לילה די טראומטי אני חייבת לציין, ואז פתאום איכשהו זה הפך להיות נוהל שגרתי, אזעקות, חדר אטום, סבתא באה לגור אצלנו והלימודים בוטלו עד להודעה חדשה (זוכרים את המושג "שגרת חירום"? ככה קראו לזה כשחזרנו ללימודים והיה מותר לצאת מהבית עד חמש אחה"צ בערך כי הטילים היו נופלים רק אחרי שש בערב..).

את רוב היום ביליתי בשיטוט עם חברות או לבד ברחוב, הייתי יוצאת עם התיק השחור שלי ב"הצלב" (הקרטון של ערכת האב"כ שעטפתי בטפט שחור מבריק) ומנסה להעביר את הזמן הזה שהתפנה פתאום.
אם להיות כנה, אהבתי מאוד את השיטוטים האלה חסרי המעש, ההליכה הזאת ברחוב והציפייה למצוא על הדרך מישהו או משהו מעניין, לקוות שאפגוש בדרך פרצוף מוכר או לפחות אצליח להציץ על הבחור התורן שעליו הייתי דלוקה באותו זמן ולחשוב מחשבות על העתיד.
(מצחיק, כמה הייתי טרודה אז ב"מה יהיה" כשהיום אני כל כך נהנית לחשוב על "איך היה"..)

כשאתה מתבגר יש בך איזשהו רצון תמידי של לראות ולהיראות, להיות חלק מאיזשהו סיפור מסגרת, ואני תמיד חיפשתי להמציא לעצמי עוד ועוד פרקים בתוך הסיפור.. או לפחות להרגיש כמו אחת שהמציאה.. ובתוך המציאות הזאת, של גיל בעייתי ושגרה הזויה, מסתבר שהקדשתי הרבה זמן במחשבות על בגדים, מה ללבוש ואיך להיראות.. (די נירי! לא יכול להיות..)

ציטוטים מהיומן האישי, ינואר-פברואר 1991:
"בזמן האחרון התחלתי להתלבש אחרת (לא ג'ינס וחולצה) ולבשתי את הגרביונים השחורים עם המכנסיים הקצרים לביה"ס. הבנות הגיבו נורא יפה ואמרו שזה משגע אבל הבנים צחקו.. לא אכפת לי, סתם תינוקות.."
"כשיהיה לי יותר כסף אני רוצה לקנות מכנסיים, לא ג'ינס אלא משהו כזה רחב, שחורים עם פרחים קטנים כאלה לבנים או סתם שחורים מתרחבים…."
"עוד מעט פורים, אז יכול להיות שאלבש חצאית בצבע חום אדמה עם גרביונים שחורים וחולצה שחורה או את המכנסיים הקצרים עם גרביונים שחורים, עדיין לא החלטתי אבל אני אמדוד ואז נראה…."

הממ. אוקיי.. כנראה שג'ינס היה חזק באותם ימים! וכנראה שלי אישית קצת נשבר מזה.. (ו/או אופציה נוספת – כולם לבשו ליוויס ולי היה בקושי זוג אחד כי זה היה ממש יקר אז העדפתי לפנות לטרנדים אחרים..?).
בכל אופן, איפשהו באזור פורים באמת נגמרה המלחמה.. והתמונה הכי חזקה שלי מאותו היום, היא של מה שלבשתי בהליכה הקבועה שלי שם ברחוב אחוזה..

גבעולית מתבגרת, שיער ארוך עם שביל באמצע:
מכנסיים מתרחבים, גזרה גבוהה, גוון שמנת
חולצת גולף שחורה צמודה ומעט ארוכה
נעלי פלדיום שחורות
ורד אדום שקניתי לעצמי והתהלכתי איתו ביד (?? קטע של נערה מתבגרת כנראה.. מתארת לעצמי שציפיתי לפגוש את החתיך התורן ולתת לו את זה.. Somehow זה לא קרה).

הצעת הגשה עדכנית (בכל זאת, היום קשה לי בלי עקבים):

מכנסיים: לאורל (לבית האופנה מילוס), חולצה: קרייזי ליין, מגפון שטוח: סטיב מאדן, מגפון עקב: ניין ווסט
————-

נירי שאול
אמא לשניים, אישה לאחד. גרה ברעננה, חולמת על לונדון ומנסה למצוא רגעים קטנים של נחת במירוץ הגדול של החיים. עוסקת בייעוץ תדמית עסקית, הגשמה עצמית, וגם מתופפת, כותבת, ועושה רק מה שאני אוהבת. לאתר שלי: http://www.nirishaul.co.il/ לעמוד הפייסבוק: https://www.facebook.com/NiriShaulBusinessImage