המכשפות מאיכסוויק

פרידה היא חלק מהחיים. כן. פרידה זה כואב. כן. קשה. נכון.
אבל יש לה שני צדדים, ויותר מתסריט אחד כדי לעבור אותה, אז בבקשה מכל הנשים שבמהלכן של פרידות טבעיות וכואבות וקשות שכאלה חוטפות ת'שגעת ומוציאות לכולנו שם רע – באמא שלכן, תפסיקו עם זה!

בחורה עם מחשב נייד

בגן חובה אהבתי את אורי, אבל הוא אהב את יעל.

בכתה ב' היה לי חבר ראשון ועד היום כשאני רואה אותו ברחוב מתגנב לי חיוך נבוך לבטן.

בכתה ו' גנבתי בפעם הראשונה את החבר של חברה שלי. לא ידעתי שעשיתי את זה. הוא אמר לי שהם בדיוק סיימו מערכת יחסים קשה בת שבוע וחצי. אנחנו סיימנו מערכת יחסים קשה אחרי שבועיים. מאז חוקקתי לעצמי חוק ולא התקרבתי עוד לעולם למי שהיה חבר של חברה שלי למעלה משעה.

בגיל 18 וחצי נפרדתי מהחבר הראשון האמיתי שלי וזה כאב. מאוד. שבועיים. ואז כאב פחות. ואז נעלם. ומאז אני זוכרת רק איזה בחור מקסים הוא היה.

בגיל 19 וחצי נפרדתי מהחבר של מישהי אחרת שלא הכרתי והחלטתי שלא אהיה יותר אף פעם האישה האחרת בחיי הבוגרים, וכמעט לגמרי הצלחתי בכך.

למעשה היו לי יותר פרידות מאשר חברים אם חושבים על זה. אז הבנתי שהן חלק טבעי מחיים בריאים. הרי כל מערכת יחסים סופה בפרידה- כך או אחרת. וזה כואב, וזה חלק מסריח מהחיים, וכמו ללכת לשירותים- זה בלתי נמנע. בין אם יפריד ביניכם היושב במרומים ובין אם תעשה זאת הסטטיסטיקה, כל דבר טוב מגיע לקיצו.

המכשפות מאיסטוויק

אני אוהבת את הסצינה בה יושבות להן 3 הנשים של גבר אחד, שהבינו מה הוא עולל להן וזוממות להחזירו למאיפה שבא. שלוש מכשפות בשלושה צבעים, קערת דובדבנים, בובה אחת וזעם נשי שלא יודע גבולות. מטעם קולנועי שגורם לג'ק ניקולסון לירוק חרצנים. יאמי…

סקס והעיר הגדולה

אקסטרים לונג שוט – מנהטן בלילה. זום אין לרחוב חשוך וגשום. עוד קצת תקריב ואנחנו בתוך דירה. 4 נשים יושבות חבוקות תחת שמיכת צמר על ספה אחת. עוד נגיעה והגענו מספיק קרוב כדי לראות למי אדום האף הפעם. שוב פרידה. "איך הוא יכל? היינו כל כך מאוהבים?" חברות מנחמות, קרטון גלידה עובר מיד ליד, עוד סבב אלכוהול נמזג לכוסות שעל השולחן וכו' וכו'…

נשים מפסיכיאטרית ד' גברים מכוויות קור א'

החיים הרי הם לא סרט, לפחות בגיל שלנו הם כבר לא.

אז איך זה שכל גבר שנפרד מבחורה יגיד שכולנו כלבות משוגעות וכל בחורה שגבר נפרד ממנה תגיד שהם כולם הקרחון שטיבע את הטיטאניק?

אולי בגלל שזה קל יותר ככה, כשהוא מבקש לאסוף את החפצים שלו וזה מרגיש כמו אגרוף בבטן, לעשות דרמה שמישהו אחר כתב – לצרוח מעבר לדלת הנטרקת שהוא גמר לך את החיים, שאת תמררי את חייו, שהוא עוד יצטער שהכיר אותך, יחזור על ארבע, לגייס את מניפולציית הפיתוי והטלפון להגיד שאת בהריון מקץ שבועיים, להטיח האשמות, איומים ושלל ניסיונות נואשים שמנציחים את הקביעה שכולנו כלבות משוגעות, ולא מותירים להם ברירה אלא לחתוך מהר, חלק וקר. בלי להסתכל לאחור.

אולי זה יותר קל ככה מאשר להרגיש באמת שזה נגמר, לשבת בשקט ולתת לזה לכאוב.

אבל בעיני דווקא חכם יותר להסכים לכאוב, לפתוח לו את הדלת כשיבוא לאסוף את החפצים שלו ובאותו זמן לתת לרוח בדמותו להיכנס לך לקרביים ולהתחיל להתיר שם את כל הקשרים שבהם את קשורים. עד שיהיה קצת יותר קל. לחכות שיעבור כדי לנסות להבין מה לא עבד, ולשמור זיכרונות טובים כדי לדעת טוב יותר לפעם הבאה.

פרידה זה כואב

בגיל שלושים וקצת, לפני כמעט שנתיים, הודעתי לבעלי לשעבר ואביהן של שלוש בנותיי שזה נגמר. מתגרשים. נפרדים.

קדמו לכך למעלה מעשר שנות חיים ביחד, מהן שנתיים אחרונות שבהן כבר ידעתי שזה מה שקורה ועשיתי כל מה שיכולתי כדי לא להגיד את זה בקול רם. כולל ללדת את בתי השלישית. כולל לנסות לאמץ לי תחביבים חדשים רחוקים מהבית. כולל לאבד כל קשר עם עצמי כי אולי בלעדיי זה כן יעבוד.

אם בכלל הניסיון לשמור את זה בבטן דומה למשהו – אז אולי זה לאכילת תולעים חיות והניסיון לא להקיא אותן. זה עושה טעם רע בפה, רוחש בבטן, ומוציא את התיאבון מכל דבר אחר שיש לעולם הזה להציע.

אז בסוף הקאתי אותן.

אבל כשעשיתי את זה כבר ידעתי שאין דרך אחרת, ואת כל מה שיכולתי כבר ניסיתי, ובמקום להשאיר אחרי כוויית קור פתחתי את הקרביים כדי שיראה שאין שם יותר שום דבר ממה שהיה מאיתנו, כמעט עוד דבר ממה שהיה ממני. וראיתי שכואב לו, וכאב לי גם. קיוויתי שהוא לא ישתגע עלי וידעתי שאמשיך בדרך שבחרתי גם אם כן. ולשמחתי, ומכיוון שהוא חכם, החלטנו להיות שותפים בפרידה כמו שהיינו בחיינו. זה לא קל, וגם זה לא. אבל הצלחנו במידה רבה.

עכשיו אני מכירה את שני צדדיה של פרידה. ושניהם כואבים.

באופן טבעי היא פשוט נכנסת פנימה וחותכת את הזיכרון של מה שהיית פעם או עד לפני רגע בעצם, מנתקת, משליכה, מנפצת, מדממת, מכניסה מידע חדש שקשה להתמודד איתו, מייצרת כאב שאי אפשר להכיל, ואז בשלב מסוים נהיה קצת שקט, ואפשר להתאושש מעט, ולנסות להכניס סדר בהריסות, ולאט לאט אפשר להתחיל מחדש. (קצת כמו לידה כשחושבים על זה…)

פרידה היא חלק מהחיים. כן. פרידה זה כואב. כן. קשה. נכון.

אבל יש לה שני צדדים, ויותר מתסריט אחד כדי לעבור אותה, אז בבקשה מכל הנשים שבמהלכן של פרידות טבעיות וכואבות וקשות שכאלה חוטפות ת'שגעת ומוציאות לכולנו שם רע – באמא שלכן, תפסיקו עם זה!