המכונה הנכונה

פוסט פרידה מאהבה ישנה ונאמנה, מכונת התפירה שלי. לא צריך למהר להוציא ממחטות, או אפילו לתפור אותן, המחליפה האולטימטיבית כבר ניצבת לצידה, ומנסה ביעילות רבה להיכנס למידותיה הגדולות.

כאשר בחרתי לבלוג שלי את שמו,  "בדים מדברים" זה היה מתוך מחשבה ברורה שאכתוב בו על עסק העיצוב והתפירה שלי, ואקדם בעזרתו את מכירותיי.

בפועל לאחר "תקופת דגירה" ראויה ומתבקשת, הוא הפך למרות שמו, לבלוג מאוד אישי. למעט פוסט אחד או שניים, כתבתי בו כמעט על הכל,  חוץ מעל העיצוב והתפירה שלי. השבוע אני כן כותבת על "הבדים המדברים" שלי, רק מהצד של המכונות ולא של הבדים.

באופן די ברור ,הגיוני ומתבקש, מכונת התפירה היא חברתה הטובה ביותר של התופרת. מגיל צעיר מאוד מכונות תפירה הקסימו אותי.

רבים מהאנשים שנכנסים לביתי, ופוגשים את מכונת התפירה שלי שעומדת, תתפלאו, כמעט במרכז הסלון, מחייכים בהתרגשות ומספרים לי בהתרפקות גדולה ומתגעגעת על סבתא תופרת או סבא חייט.

IMG_20190704_163624_1024x768

לצערי אני לא הכרתי את מכונות התפירה דרך סבתות, ולא ינקתי את התפירה עם חלב אמי. בבית הורי אפילו לא היתה מכונת תפירה. כאשר הצטברה לה ערימת "תיקונים" גדולה, או צורך במשימות תפירה פשוטות, היתה מגיעה הביתה התופרת מהעיירה הסמוכה, שנהגה לעבור בין בתי הכפר ל"יום תפירה". דבוירה התופרת דיברה אידיש שוטפת, וידעה מעט מאוד מילים בעברית. לקח לי קצת זמן להבין כאשר היא לקחה את מידותיי  בסרט המידה הדו-צדדי, ורשמה במחברתה מספרים שונים, מדוע היא מדברת כל הזמן על עתליה, אחת הנשים בכפר, שהיא מדברת למעשה על ה"טלייה" (היקף המותניים) שלי .

לכבוד בואה היו נעשות בבית שתי פעולות חשובות פרט להכנת ערימת הבדים והבגדים בחדר שהפך ל"חדר התפירה" לאותו יום. האחד, אמא היתה מבשלת ארוחת- צהריים מכובדת לתופרת, כי זה היה חלק מתנאי העסקתה. אבא היה עושה אף הוא את חלקו ,ומביא ערב קודם מחברים שלהם, על גבי טרקטור ועגלה, מכונת תפירה ששכנה בתוך ארון פורמייקה הנפתח בתנופה למשטח עבודה, והחזיר אותה באותו אופן בסיום יום התפירה, שלעיתים אף התמשך ליומיים.

IMG_20190401_213226_768x1024

הוקסמתי מהדרך בה היתה מניעה התופרת את רגליה על הפדל בתחתית הארון, רכונה ומרוכזת כשמשקפיה נזלו על קצה אפה, מכוונת את הבדים אל המחט העולה יורדת באותו קצב ממש של הנעת הרגליים. התרשמתי מרצועות העור המסתובבות מתוחות בין הגלגלים הקטן והגדול, מקישוטי הזהב המסולסלים על גופה השחור והמבריק של ה"זינגר", נוצצים באורה של מנורת השולחן הקטנה שהועמדה לצידה, כדי להגביר את אור השמש שנכנס מהחלון. בסופו של היום, היתה נערמת ערימה נאה של תוצרים, לא לפני סדרות של מדידות עם סיכות עוקצניות ששרטו בעור הגוף, למרות כל האזהרות.

דבר אחד מאוד הפחיד אותי בעבודת התופרת, וזה העובדה שהיא דיברה עם סיכות נעוצות בתוך פיה. אומרים ש"באידיש זה נשמע יותר טוב" לי זה לא נשמע טוב, הייתי נתקפת חרדה מהמחשבה שהיא עשויה לבלוע את הסיכות, ולא את המטעמים שהכינה אמא לארוחת- הצהריים.

לשמחתי, למרות שאני תופרת כבר מעל 45 שנה, ומשתמשת הרבה מאוד בסיכות, אפילו במקום "חוטי המכלב" שהיו משמשים בעבר לסימון, מעולם לא רק שלא בלעתי סיכה, אלא גם לא סיגלתי לי את המנהג הנלוז הזה של איפסון סיכות התפירה בין השפתיים. אני, מניחה אותן על כרית סיכות מגנטית.

IMG_20191125_220802_880x1024

כאשר הייתי נערה, יום אחד אבא הביא הביתה מכונת תפירה כזו, עם ארון פורמייקה ומפתח קטן בדלת. אני לא זוכרת איפה מצא אותה, ולמה החליט להביא אותה, אמא לא ידעה אז לתפור. המכונה שימשה מידי פעם כאשר הגיעה התופרת ההיא, או כאשר אבא החליט לפתוח אותה לטובת פרויקט תפירתי דחוף כלשהו, ולתפור משהו הקשור למדים או למילואים.

הקסם שהטילה עליי לא פג אלא אף התחזק. ביקשתי ללמוד לתפור, ולמרבה הפלא אף הרשו לי. לא אספר כאן על הפן של העיצוב, הגזרות והבדים. אבל אציין שלמדתי איך לתפעל את המכונה, ולא פחות חשוב לטפל בה. שעות רבות ביליתי ב"פירוק והרכבה", "שימון וסיכה", "איתור תקלות בדרג המפעיל", ומידי פעם, גם תפרתי.

במהלך השנים אמא למדה לתפור, ונקנתה הביתה מכונה טובה יותר. כשנישאתי, כמו כלה חסודה לקחתי איתי כ"נדוניה" את מכונתי החבוטה לחדרנו הקיבוצי. החדר הזעיר אורגן על ידנו ביעילות שלא היתה מביישת צוללת. על גבי משטחה המקופל של המכונה ניצבה הטלוויזיה הכבדה, וכאשר רציתי לתפור זאב -אישי היה מוריד ומניח אותה על המיטה, ורק אז יכולתי לפתוח את הארגז ולתפור. לא התלוננתי, היא שרתה אותי בנאמנות במשך שנים רבות, ותפרה יפה מאוד במקביל לתיקון התקלות. כאשר קבענו את ביתנו בנהלל, היא שבה איתנו וזכתה לפינה של כבוד בבית, עד שיום אחד פסק הטכנאי שהיא מתה בשיבה טובה מיתה טבעית ולא תהיה לה תקומה. 

New Doc 2019-11-25 20.40.24_1024x794

כשילדתי את  בתי השנייה, ונשארתי שנה בבית, החלטנו שהגיע הזמן לקנות לי מכונת תפירה חדשה וטובה. נסענו לחיפה, לרחוב הרצל, ולמדנו שה"זינגר" ששלטה עד אז בכיפה, ירדה מגדולתה, וה"ברנינה" השוויצרית תפסה את מקומה". קנינו את המכונה הכי טובה, לא ממש חדשה מהניילונים, אלא מחודשת בהתאם לתקציב שעמד אז לרשותנו. שמו של הדגם "ברנינה ספורט 801" הוסיף לה נופך צעיר ודינמי. הנחנו עם שתי פעוטות על הידיים ש"מכונית ספורט" כנראה כבר לא תהיה לנו, אבל "מכונת תפירה ספורט", למה לא?  ומאז היא תפרה ותפרה עד עצם היום הזה.

IMG_20190125_235938_369_1024x1024

לפני יותר מעשור כאשר פתחתי את "בדים מדברים" קניתי מספר מכונות מותאמות לצרכי העסק. מכונת אוברלוק, מכונה תעשייתית חזקה וגדולה, ומכונה שתחליף את הביתית הספורטיבית שלי. עד מהרה גילתי שאין בילתה ורק איתה אני רוצה לעבוד.  על התעשייתית עבדו התופרות המקצועיות שהעסקתי, וכשהחלטתי לעבוד לבד ללא עובדות, נשארנו רק אני והמכונה שלי, ממשיכות באופן ספורטיבי לנהל עסק די מקצועי. אחרי הכל, אנחנו מכירות אחת את השנייה היכרות אינטימית עמוקה ומתמשכת, מכירות כל מצב- רוח, תחושה ורגש, ומקבלות אחת את השנייה ללא תנאי. מידי כמה שנים, ממש כמוני היא נזקקה לטיפול או תיקון. דאגתי שיגיעו אליה מיטב הטכנאים, וכל פעם היא התנערה מחדש, נתנה תנופה ו"הרביצה" עבודה.

כבר כמה שנים אני יודעת שאני צריכה לקנות מכונה חדשה. מתלבטת מה יתאים לי ולצרכיי, ולא רוצה להיפרד מיקירתי. כבר מעל שלושים שנה אנחנו לא מפסיקות לתפור יחד, ומה לא תפרנו?, אז למה להחליף? הייתי בכמה חנויות, בדקתי כל מיני מכונות, אבל בעיקר רציתי שזאת שלי, תחזור לימי תפארתה. תבינו, היא עוד חיה ובועטת, אבל לפני כמה חודשים, תוך כדי תפירה, זאב- אישי הסתכל עלינו משוחחות ותומכות אחת בשנייה, לי קצת כאב הגב, לה המנוע, ואמר לי : "מירב, צריך למהר ולקנות מכונה, לפני שזו תתפרק באמצע העבודה". כמו ב"חמשת שלבי האבל" קודם כל הגבתי בהכחשה:" מה פתאום? למה אתה כזה נחרץ? היא במצב מצוין", ורק אז התחלתי להבין שבעצם, שוב הוא צודק. בכל פעם כשאני מפעילה אותה אני קצת חוששת לשלומה, מתלבטת אם היא תעמוד בשמיכה הבאה. ממשיכה ולוחשת לה מילות עידוד ,פיוס ונחמה, והיא הנאמנה שלי, לא מאכזבת.

כבר ביקרתי במקום אחד שמתמחה במכונות תפירה, דיברתי עם מקום אחר, סימנתי לי עוד מקום, יצרתי קשר עם מקום אחר, תכננתי להגיע ודחיתי. החלטתי שהפעם אעשה סקר שווקים יסודי, עד שאמצא את המתאימה, אבל בעצם, רציתי לקבל אישור שזו אולי תחייה לעד, ושבעצם, עוד לא נולדה האחרת שתתאים לי.

IMG-20190409-WA0006_1024x768

השבוע במסגרת "מסעותיי לחפש את המכונה שלא תתאים לי, ולא תחליף את זו שיש לי" פגשתי בעלת עסק מקצוענית, חביבה ויעילה, שהיו עליה המלצות רבות בפורומים של תופרות ב"פייסבוק". האשה מבינה לא רק בתפירה ובמכונות, אלא גם בפסיכולוגיה של קונות, צורכיהן וקשייהן. היא פרסה בפני שלוש מכונות, הציגה לי את כישוריהם ויכולותיהן בהתאמה מושלמת להגדרות ולצרכים שהצבתי, ואני בהתנגדות. היא חיברה להן רגליות, נתנה לי להתנסות, דיברה על יתרונות וחסרונות, ואני הבנתי שאני לא רוצה להיפרד מהמכונה האהובה שלי, שהחיבור בינינו הוא כבר ממש "זוגיות".

IMG-20191121-WA0007_768x1024

ברגע שנפלה אצלי ההבנה איפה אני תקועה, ועד כמה אינני מוכנה לזוז מ"תחום הנוחות שלי", ושאף אחד לא יזיז את הגבינה שלי. שיתפתי גם את בעלת החנות, שידעה את זה, רק חיכתה בסבלנות שאשלים את תהליך הפרידה הפנימי שלי, מהר מאוד התקבלה ההחלטה. נבחרה ונקנתה היורשת על פי השוואה פשוטה בין יתרונות לחסרונות מול צרכים והגדרות. קיבלתי הדרכה, המכונה החדשה עומדת  על שולחן העבודה שלי, תפרתי איתה מספר פריטים, בודקת איך אני עושה איתה עכשיו, מה שפעם עשיתי אחרת. כמו "יורש עצר" שלומד את תפקידו בתנאים אופטימליים לצדו של המלך המכהן, ככה הן אצלי עכשיו. אני עובדת עם החדשה, מתוך ידיעה שאם "אתקע", אוכל בין רגע לחזור לישנה.

אז מה נשאר לי להגיד  עכשיו, חוץ מהפסוק ההוא שאין מתאים ממנו כאן :מכונתי היקרה- "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה".

וגם לקוות  שאישי לא יסתכל עליי ופתאום יגיד: " אשתי היקרה, את נהדרת, יש לך יופי של ביצועים בכל התחומים, עברנו יחד לא מעט דברים, אנחנו ביחד די הרבה שנים, אבל את קצת חורקת בסיבובים, והמנוע יכול להינתק מהגוף במאמץ גדול מידי", ויעלה לרגע את המחשבה שצריך להחליף אותי, או גרוע מזה להניח אותי על השולחן לצד איזו צעירה חדשה ובוהקת מהקופסא.

____________________________

תמונה 1-שולחנות בבית קפה מקסים על יד הנהר בפראג, שרגלי כל שולחנותיו הן רגלי מכונות תפירה מהדור הישן.

תמונה 2-אחד הבדים האהובים עלי, ועל כל תופרת, עם הדפס מקסים של מכונות תפירה.

תמונה 3-מכונה שהיא תיבת נגינה. מתנה שחברתי ענת בן-ארי נתנה לי עם פתיחת "בדים מדברים". המכונה תיבת קסם, שכן ללא התראה מראש או מתיחה, היא פתאום משחררת כמה צלילים ראויים לחלל הסטודיו.

תמונה 4 -מסתבר ש"יש אמת בפרסום", וגם שלוש תמונות שמנציחות את החדר ההוא ב"מקומרים", שהיה דירת פאר מאובזרת לעילא ולעילא.

תמונה 5- אהובתי שלי, לבנת צוואר, ברנינה  ספורט 801  שלי, תופרת עוד שמיכת טלאים

תמונה6-מכונות מדליקות, כפי שצילמה ושלחה לי  ענת הנ"ל מאחד ממסעותיה ברחבי הגלובוס.

תמונה 7 -אווה גזית מסבירה לי בשקט ובסבלנות איך עובדים על מכונת התפירה. תודה רבה לאווה על ההדרכה, השירות הנפלא, והמכונה הנהדרת שמכרת לי, בשום שכל וברגישות רבה.

1meyrav2
מירב מנהלל, בה נולדתי לפני כ -60 שנה , ובה אני מתגוררת היום עם משפחתי. משלבת בכתיבתי זיכרונות תובנות וסיפורים , מהווה ומהעבר האישי והפרטי, כמו גם הכללי ציבורי. מנסה לרקום בדברי, כמו בבדי צירופים מיוחדים, ושמו של הבלוג, נגזר משם מותג העיצוב שלי המוכר כ"בדים מדברים". לצד העיצוב והכתיבה עוסקת בהוראה תומכת ומתקנת דרך הכנה לבגרות במקצועות ההיסטוריה, התנ"ך והאזרחות.