בטח תוהה הקורא הממוצע בליבו, במה קשורה מימונה לט' באב, ולמה היא, הכותבת, מתחילה בשלישית, ומה היה בראשונה ובשנייה, ובכלל, למה על זה היא מדברת עכשיו כשהכל בוער מסביב, השדות בעוטף עזה , צפת במקלטים, חוק הלאום, הפונדקאות לקהילה הגאה. אתם יודעים, אצלי, הכותבת, בסוף הכל מתחבר, רק צריך סבלנות לעשות איתי את הדרך לאורך אלף המילים של הפוסט. ואולי יש בין הקוראים אחרים, התוהים, איך לאורך 50 פוסטים בבלוג (כן, זה ה-50, חגיגה בפני עצמה) היא, זאת אומרת הכותבת, לא חשפה עוד את השיניים החדות שלה, אלא דבקה דווקא במצחיק בטוב ובחיובי, כמו שהכריזה בפוסט הראשון, הרי יש לה את היכולת…
לא פחות חשוב בעיניי היום, לכתוב את המסר שלי, מבלי ליפול ל: "כמה מידידי הטובים ביותר הם…." כן, אני מחבקת באהבה את הגאים במשפחתי ובני זוגם. מכבדת את החרדים במשפחתי ובני זוגם, עם חצאית ארוכה, בישיבה נפרדת מבעלי בשמחותיהם, ומבלי לגעת, ומחבקת לא פחות חזק את בני משפחתי שבחרו להתחתן "אחרת", כל אחד באחרת שלו, ומכבדת לא פחות את מקורבותיי שבחרו לחתן אחרת! לאחת מהן אף תפרתי את הטלית להסמכתה כרבנית. אצלי בלב ובבית, יש מקום חם לכולם.
לפני כעשרים שנה, למדתי במוסד חינוכי עם אנשי הוראה ניהול ופיקוח ,קורס מעמיק המכשיר יועצים ארגוניים למערכת החינוך, אז חשבתי שזו תהיה דרך אלגנטית לצאת מההוראה עצמה לתוך הייעוץ. הקבוצה הלא גדולה, כ-20 איש, היתה מעורבת מבני כל הדתות והמגזרים: מוסלמים, נוצרים, דרוזים ויהודים. בתקופת ה"רמאדאן" כשיום הלימודים התקצר ע"פ חוק, כדי להתחשב במוסלמים הצמים ,כולנו היינו מאוד מרוצים. בסיומו של הקורס עשינו "פרקטיקום" בבתי ספר שונים, בכדי לקבל את התעודה. מנחת הקורס הציגה בשיעור את בתי הספר שניאותו לקבל אותנו לתהליך. כשהציגה אחד או שניים מבתי ספר מהמגזר הערבי, הוסיפה את דרישתם, תקשיבו טוב- שלא יהיה ערבי! אני נתקעתי על מקומי, ואילו המנחה המשיכה בהסברה השכלתני : "הם לא אוהבים אנשים מהמגזר שלהם, הם לא נתפסים כרציניים בעיניהם". התקוממתי ואמרתי שאני לא חושבת שזו בקשה ראויה, והפכתי את הנוסח ל: "לא רוצים נמוכי קומה", או "לא רוצים שמאליים (לא שמאלנים)", או אולי פשוט "לא רוצים שחורי שער", ורואה איך אני נפסלת על הסף ללא שום קשר לכישורים הרלוונטיים. מעבר לעובדה שאין זה מנומס כמקבל מתנה להתנות תנאים, מהי האפליה הזו בין אדם לאדם? לצערי, הייתי היחידה למחות ולהתקומם באותה קבוצה, אולי כי כבר אז תכננתי איך אני יוצאת מהמערכת, ולא משתקעת או שוקעת בה.
אז בואו נחזור למימונה. לפני כארבעים שנה, עם סיום התיכון, התנדבתי לצאת ל"שנת שירות". הייתי ב"גרעין עודד" שהתחיל כגרעין התערבות ותמיכה בעיירות פיתוח (באותה שנה החלו גם הגרעינים במושבים, אך לא זכיתי) הגעתי לעיירה שלומי, עיירה קטנה, שמרבית תושביה בני העדה המרוקאית. מהיום הראשון להיותנו שם, אמרו לנו: "חכו למימונה". כנערה שגדלה בנהלל, מימונות לא היו משהו שהכרתי, כמו הרבה מנהגים אחרים של עדות אחרות. המימונה לא הכזיבה, מי שלא ראה את שלומי במימונה, לא ראה שמחה מימיו. בשנים הראשונות, עוד שמרנו על קשר והגענו לבקר, אך עם החיים והשנים, כדרך החיים, נעלמנו. לא היתה שנה במוצאי פסח שלא נזכרתי במימונה ההיא, מפזמת עם הרדיו את "דור באה שיבני דור באה" ואומרת בעצב לעצמי ולילדי שנורא רצו איזה מימונה : "נדפקנו, אין לנו דודים מרוקאים". למעט שנה אחת, בה הגננת של אחד מילדיי הזמינה אותנו לביתה בעיירה הסמוכה, והנה זכיתי למימונה השנייה.
אז מה עם המימונה השלישית? בפסח האחרון, יומיים לפני המימונה, טיילנו בגליל המערבי. אמנם חיכתה לנו דירת אירוח, אבל לקחנו את זמננו בידנו, וכשעברנו על יד העיירה שלומי, שהיא עדיין אחד המקומות היפים בארץ עבורי, בעלי שאל אותי את השאלה הקבועה כשמזדמנים לשם: "את רוצה סיבוב עם האוטו בעיירה?" בטח עניתי.
כשהגענו למבנה בו שכנה בעבר הקומונה ,ביקשתי שיעצור ויצאתי לרגע לצלם עבור חברותי לשנת השרות, שיהיה נחמד בקבוצת ה"ווטסאפ" שהקמנו לא מזמן, וככה רגלי נשאוני אל הסמטה הקרובה, בה התגוררה המשפחה בה ביליתי הרבה באותה שנה. אני לא זוכרת מה היתה ההגדרה, האם הם אימצו אותי? או אני אימצתי אותם? כחלק מתפקידיי הייתי עוזרת בשעורי בית לילדי המשפחה, ואילו הם ארחו אותי לארוחות השבת, כל שבת שנייה לאורך אותה שנה, בה נשארנו בעיירה. לומדת להכיר את המטעמים המרוקאיים כמו את זמירות שולחן השבת. בעודי מתבוננת על השינוי הקוסמטי הקל שעבר הבניין, ומוצפת זיכרונות, יצאה אשה מהבית והתיישבה לרגע על הספסל. התבוננתי בה, שאלתי אותה לזהותה, תוך שאני נוקבת בשם הנכון. נרגשת שאלתיה, "ואת יודעת מי אני?" והיא ענתה לי, בלי למצמץ: "בטח, מירב המדריכה", והוסיפה, "בואי כנסי, תראי את אמא ואבא" שלא תיארתי לעצמי שהם עדיין אתנו. נכנסתי אחריה הביתה, כאילו לא יצאתי ממנו מעולם. קשה לתאר את שמחת המפגש המחודש וההתרגשות שאחזה בכולנו. ישבתי איתם באותה דירת סוכנות צנועה, שחוברה לה יחדיו עם עוד אחת, וסיפרתי להם, איך בכניסתי הראשונה לביתם, האם, הכינה קנקן מסוגנן של תה עם הרבה סוכר ושיבה (שעד אותו יום, מעולם לא שתיתי ולא ראיתי) מזגה לי לכוס ופקדה עלי לשתות "תשתי", ואני מתוך נימוס שותה בכדי לרוקן את הכוס, ו"לגמור עם זה", ומיד היא שבה וממלאת אותה, ופוקדת באותו טון כבראשונה "תשתי". ככה שבע כוסות, השלפוחית התמלאה, אך התביישתי לקטוע את השיחה, או להיכנס לשירותים בביתם. בסופו של דבר דידיתי מאופקת ומתאפקת לקומונה על ארבעת קומותיה, להטיל את מימיי, ולשמוע מחבריי שעד שלא אשאיר כוס מלאה, ישובו וימלאו לי אותה. במפגש מחודש זה, האם השמיעה לי דברים ששכחתי ביחס לעצמי, ועל הבטחתה לאמי לשמור עליי כמו בת, והרצינות בה עשתה זאת. תוך שאנו יושבים ומדברים שבה האם ואומרת לי "תשתי", נוכח כוס המשקה שמיהר למזוג לי המטפל הזר של האב.
מהר מאוד אמרה האם: "תבואו במוצאי שבת למימונה!" התבוננתי אל בעלי שכבר ישב על ידי בהזמנתם, ובלי להסס, אמרתי "בטח", למרות שהיו לנו תוכניות אחרות. ראשית, כי מי יכול לעמוד מול התוקף החם שלה, ושנית, כי כל חיי רק חיכיתי להיות מוזמנת למימונה כזו, ועוד כאן. כשהגענו, התקבלנו באהבה רבה על ידי מרבית ילדי המשפחה שגדלו וצמחו לתפארת, הקימו משפחות גדולות, עשו קריירות נאות.
ביומיים שעברו בין המפגש הראשון למימונה, מצאתי תמונות ישנות באלבום, והרהרתי. באותה תקופה, הוקרנה הסדרה הנפלאה "סלאח פה זה ארץ ישראל". בחנתי עם עצמי מה היה שם? בשם מה באתי? מטעם מי נשלחתי? איזו תפיסת עולם ייצגתי? כאשר התיישבה לצדי אחת הבנות, שאז היתה ילדה קטנה על ברכי, וכיום מנהלת בית ספר, ואחרת, אז נערה מתבגרת, והיום מנהלת חברה ממולחת ושוחחנו, הבנו שבעיקר מבחינתי , היתה שם שליחות של הלב. כשהלב נקי ונמצא בטוב. הכל טוב. בטח שאכלנו מופלטות עם חמאה ודבש, מתענגים על המטעמים שעל השולחן, אבל אמרתי לכם, לא ארד לשום קלישאה, למרות שכאשר צולמתי עם המופלטה אמרתי שעכשיו אני כבר יכולה לרוץ לראשות ממשלה.
כן, אם יש משהו שחסר בחיינו, הוא אהבת אמת, אהבת חינם. הנה, דרך סיפור של מימונה, הגעתי לתשעה באב. בואו נרבה באהבת חינם, ללא הבדל דת גזע ומין, קבוצה או עדה. בואו נאפשר לכל אחד להיות הוא. בואו נפסיק לייצר "סלאחים" ומחלוקות, להוציא שדים מהבקבוק ולהכניס אותם חזרה כדי לקדם אג'נדה פוליטית כזו או אחרת. בואו פשוט נחייה באהבה בארץ הזאת, עם קבלה, קבלה עצמית, קבלת האחר והרבה אהבת חינם.
בלי להתכוון, יצא לי אחלה "פוסט יובל"!
