המילקי יקר, בואו ונשדרג את הסמארטפון בדיוטי פרי

בחורה עם מחשב נייד

המילקי הוא השחור החדש. קורבן מחאת יוקר המחייה. הטעם  למחות ולעזוב לארץ קרה יותר אבל יקרה פחות.  ארגיז בטח הרבה אנשים אבל – אנחנו באמת כאלה מסכנים? תסתכלו מסביב ותראו התפוצצות אוכלוסין בנתב"ג, בקניונים, בבתי הקפה ובתור לשדרוג הסמארטפון

ב-28 לספטמבר, ממש לפני החג נדהמתי לקרוא  בתקשורת כי בנמל תעופה בן גוריון יתבצעו 521 המראות ונחיתות וכ-70 אלף נוסעים יעברו באותו היום בנמל  "מדובר בשיא של כל הזמנים מאז נפתח הנמל ב-1936" קראתי והכפית מלאת המילקי כמעט נשמטה לי מהפה.

ופחות או יותר באותם ימים דווח גם על מכשיר האייפון 6 שהולך להגיע גם לארץ הקודש וקרוב לוודאי לכבוש אותה. כמובן שישראלים רבים מחכים בכיליון עיניים לצעצוע החדש והיקר שיגיע כבר לארץ הקודש. הרי חצי שנה הם לא שדרגו את הסמארטפון שלהם.

בערך 97% מהאנשים סביבי אוחזים בטלפון חכם, כששלושת האחוזים הנותרים מתמקדים בסבתא שלי, שבגיל 88 קצת כבד עליה האפליקציות של אפל, ועוד חברה שמתנגדת לכך עקרונית, אבל משתמשת הרבה בסמארט של בעלה.

ויותר מזה- בטח שמתם לב שמשהו אחר באוויר עכשיו- זה בגלל שכמעט כולם בחו"ל, או חזרו משם, או מתכוונים לנסוע בנובמבר. אחרי שיחזרו מאילת.

בשבוע שעבר חיכיתי למעלית בגרנד קניון במשך כעשר דקות, פשוט כי הקניון היה מפוצץ במבקרים, שבאו לקנות מן הסתם, ולא לחזות במערות הקדומות. ואז יצאתי לאחד ממרכזי העיר וראיתי בתי קפה מלאים באנשים. זה באמת משמח אותי, הרי אם אין לחם נאכל מאפה. אבל עוד לא ברור לי.

יקר להם המילקי. אם קודם  הייתה זו גבינת הגושים הידועה בשם קוטג', עכשיו החליט עם ישראל שלפיד המחאה יעבור למעדן המתוק והכה ישראלי. 

אם כל כך יקר לחיות כאן, איך זה שכולם חיים כל כך? נכון, אני עצמי גרה בדירה שכורה, משכורתי צנועה עד כדי נעלמת ותיק של מעצבים הוא כרגע מושג עבורי בערך כמו שייט לקאריביים- לא הולך לקרות ביובל הקרוב, כנראה.

72918984

 אבל אני לא יכולה להגיד שאני ענייה. בכלל, הביטוי הזה לא מתקשר עם תרבות השפע שאנחנו חיים בה כיום. ברור לי  שיש עוני במדינה, במיוחד בשכבות מסוימות אבל מסופקני אם גם שם יש אנשים שהם ממש, אבל ממש רעבים ללחם.  כעיתונאית, יצאה לי פעם לראיין אם חד הורית שטענה שאין לה מה לתת אוכל לילדים, דמעות שנראו כנות שטפו את  לחייה, בעוד היא מעשנת עוד סיגריה, מדברת במכשיר הנייד שלה וסוגרת את הלפטופ. יצאתי משם מבולבלת, מה אגיד.

כשהייתי ילדה, נסיעה באוטובוס עלתה חצי שקל,  ומסטיק בזוגה עלה בערך 10 אגורות, היום הוא עולה שקל. נכון שאנשים קנו דירות הרבה יותר בקלות. אבל הבגדים היו יקרים – לא היה דבר כזה למצוא חולצה יפה ב-25 שקל, נסיעה לחו"ל הייתה אירוע מסעיר ואפשרי עבור מעטים כשמי שנסע נחשב ל"עשיר", בתי קפה זה היה משהו שאני לפחות ראיתי רק מציורים של ערים מאירופה (אוקי, להוציא את קפולסקי המיתולוגי), לא כמו היום שהם פזורים ומתרבים בקצב של כינים על ראשו של בן 4 שמולך על ארגז החול בגן. בתי הקפה מתרבים, כי יש מי שישב שם וימלא אותם גם ביום ראשון ב-11:00 בבוקר. מיי גוד, אנשים לא עובדים בארץ הזו?

רובם עובדים מן הסתם, וקשה. וכן, החיים פה קשים מכל מיני בחינות, אני לרגע לא אומרת שקל כאן: המשכורות זוועתיות, המצב הביטחוני מחריד, התנהלות עצבנית, כבישים סוערים- YOU NAME IT. הכול מוכר וידוע, יש כאלו שיישארו בישראל כי הם מפחדים לקום וללכת, ויש כאלה שבאמת נטועים פה ואולי לחלק מהאנשים אופציית המחייה הזולה יותר בברלין מחפה על מזג האוויר הנוראי וטראומות העבר- שני מושגים שאני לא הייתי יכולה לחיות בסביבתם יותר משלושה ימים. מעדיפה לאכול את המילקי היקר תחת השמש הישראלית הקופחת