המילה שלא נמצאה

מרוב שכל כך הרבה דברים קורים לי?
מרוב שיש לי כל כך הרבה מחשבות?
או מרוב שאני רוצה לשתף ולא יודעת מאיפה להתחיל… או מרוב שאני רוצה לשתף ולא יודעת מאיפה להתחיל…

ולפעמים אני ממש רוצה לכתוב ולא יוצא לי
מכירים את התחושה הזו?
אני לא יודעת אם זה
מרוב שכל כך הרבה דברים קורים לי?
מרוב שיש לי כל כך הרבה מחשבות?
או מרוב שאני רוצה לשתף ולא יודעת מאיפה להתחיל…

לפני שבוע השתתפתי בכנס בלוגריות 2019 של יונית צוק המדהימה, ובחרתי להירשם לסדנת כתיבה מבין כל הסדנאות שהיו שם.
המחשבה הייתה, שהשתתפות בסדנה כזו תפתח לי את הצ'קרות ובטח מיד אחריה אני אחזור, אפתח את הבלוג ואכתוב.
נחשו מה?
זה לא קרה.
לא כי הסדנה לא הייתה מוצלחת, נהפוך הוא.
עידית אייזנר הייתה מעלפת ורשמתי לי מלאאא טיפים חשובים.
אחד מהם היה למשל,
לבחור כל פעעם מילה אחת ולכתוב עליה.
על הקשר שלה אליי,
על איפה היא פוגשת אותי בנקודת זמן הזו
ו… (טוב, הבנתם נכון?),
אז זהו, שכנראה עוד לא הצלחתי לבחור מאיזו מילה להתחיל.

כנס בלוגריות 2019 ב MAPLE HOUSE
כנס בלוגריות 2019 ב MAPLE HOUSE
כנס בלוגריות 2019 ב MAPLE HOUSE
כנס בלוגריות 2019 ב MAPLE HOUSE

ובכל זאת אני כאן איתכם.ן
ואולי כדי לספר על ה 1/2 מרתון שרצתי בשישי האחרון (22.2.19) כחלק מ #TLVmaraton2019.
נכון שכבר רצתי את המרחק הזה פעמיים בשני מירוצים ואפילו אחד מהם במירוץ TLV לפני שנה
ובכל זאת זה מרגש אותי כל פעם מחדש.
52546645_10157250433596052_7181923181408550912_n_optimized

בטח הפעם שסחבתי פציעה לא ברורה וקצת משביתה במשך כמה חודשים ורק בתחילת ינואר, אחרי מנוחה וטיפול רב מערכתי,
הבנתי שבסוף רק הגוף שלי יחליט באמת מתי הוא משחרר את כאב המתיחה הלא ברורה שהיה לי.
אני קיבלתי החלטה עם עצמי שהכאב הזה לא ייכנס איתי לשנת 2019, אבל הוא התעקש (הוא לא ידע שאני אתעקש אפילו יותר),
ואחרי יחסי עובד מעביד לא ברורים בינו לביני, אני המשכתי קדימה.
הגברתי קצב והגברתי מרחקים וככל שהזמן התקרב הבנתי שזו הייתה החלטה נכונה,
הכאב השתחרר ואני החלטתי רשמית להירשם ל 1/2, רק שזה היה כבר 10 ימים בלבד לפני תאריך היעד.

מה שרץ לי בראש כל הזמן, זו השיחה שאני מנהלת עם עצמי כבר 16 שנה, כי לרוץ למרחקים ארוכים זה כמו לגדל ילד עם צרכים מיוחדים!
ואם שם אני לא מוותרת, כן הנסיכה שלי חגגה החודש #sweet16 (שזה היה אירוע מרגש בפני עצמו, שגם עליו יש לי כל כך הרבה מה לומר ואני כנראה עדיין מסדרת את המחשבות והרגשות שהציפו אותי), אז ברור שאם החלטתי לרוץ חצי מרתון אני הולכת לעשות זאת כמו גדולה והכי חשוב בהנאה. טוב חשבתי גם על לשפר תוצאה אבל זה לא היה היעד העקרי.

אז עכשיו שאני אחרי אני יכולה בוודאות להגיד שאני משוגעת.
תראו, אם הייתי המתאמנת שלי (עכשיו שאני מוסמכת כמאמנת לריצות ארוכות מותר לי), אז אין מצב שהייתי מרשה לה לצאת למרחק הזה.
כן היה מאתגר, אבל מאתגר טוב כזה.
איך אני אגיד לכם, הגוף מתכנס, המחשבות (רוב הזמן עודדו) והרגליים שעטו קדימה. האנדרנלין של כמו הרצים והרצון להביא את כל כולי במייטבי, עזרו רוב הזמן. רצתי עם המוסיקה שלי ובקצב רגוע בהתחלה ואז הגברתי. נשמתי והסתכלתי מסביבי על התל אביבים שסוגרים להם את העיר והם בחכמה יורדים לפחות ליהנות מההצגה היומית ולעודד. חייכתי בכל הזדמנות שראיתי צלם מולי (אבל לא רק שם) ואפשר לומר שנהנתי ברוב הזמן.

52702757_10157250431406052_6103378106502873088_n_optimized

ה 3 ק"מ האחרונים היו הכי מאתגרים, רחוב דיזינגוף לא נגמר לי (כנראה שאני עוד זוכרת שפעם הייתי עושה שם הליכות ובודקת איפה אפשר לעשות שופינג ופחות ראיתי בו מקום לריצה) ואת שער הסיום הרגשתי לרגע שלא אראה, עד שזה קרה…
והרגע הזה שהגעתי אליו היה מתוק במיוחד. אמרתי לעצמי: "שירי, באמת אין דברים כמוך".

52786718_10157250433516052_6324470309797756928_n_optimized

ברגעים האלה אני מבינה יותר מתמיד שגוף ונפש אחד הם והאחד מחזק את השני והתכנית שפתחתי ל #שילובאימוןרגשיוספורטיבי נותנת בדיוק את הכלים הנדרשים כדי לעמוד באתגרי החיים.

מוזמנים לקבל פרטים.

שלכם.ן
שירי

unnamed

לדף הפייסבוק שלי

לבלוג שלי