המיזם הלקוח מיומנה של אווה היימן

המיזם החדש להנצחת זיכרון השואה הוא "הסטורי של אווה".

במסגרת המיזם מובא סיפורה של הילדה אווה היימן, אשר מוצג בתור סיפורים קצרים שנלקחו מיומנה של הילדה.

המיזם החל להתפרסם בתאריך ה-1 במאי 2019 ערב יום השואה, והסתיים ביום למחרת, 2 במאי 2019.

במהלך הימים הללו עלה מדי שעה "סטורי" המתעד את חייה.

ב-70 הסרטונים שעלו הומחשה האכזריות שבה התנהלו הגרמנים מול היהודים, לקיחת זכויות היהודים, הכרחת ענידת "טלאי צהוב", לקיחת הרכוש לקראת המעבר למחנה הריכוז" וכן האווירה והמתח שנוצרים בבית.

14 שעות לאחר שפורסמה התכנית ברשת האינסטגרם הצטברו יחד כ-100 מיליון צפיות מרחבי העולם.

יום אחד בלבד לאחר שפורסם הסטורי הראשון, הצטברו בעמוד כמיליון עוקבים.

ניתן לומר כי המיזם מנסה לענות על השאלה: מה היה קורה עם לילדים בשואה היה אינסטגרם כדי לדווח על המראות בשואה.

תחילה נכיר את הילדה העומדת במרכזו של מיזם זה.

בחורה עם מחשב נייד

המיזם החדש להנצחת זיכרון השואה הוא "הסטורי של אווה".

במסגרת המיזם מובא סיפורה של הילדה אווה היימן, אשר מוצג בתור סיפורים קצרים שנלקחו מיומנה של הילדה.

המיזם החל להתפרסם בתאריך ה-1 במאי 2019 ערב יום השואה, והסתיים ביום למחרת, 2 במאי 2019.

במהלך הימים הללו עלה מדי שעה "סטורי" המתעד את חייה.

ב-70 הסרטונים שעלו הומחשה האכזריות שבה התנהלו הגרמנים מול היהודים, לקיחת זכויות היהודים, הכרחת ענידת "טלאי צהוב", לקיחת הרכוש לקראת המעבר למחנה הריכוז" וכן האווירה והמתח שנוצרים בבית.

14 שעות לאחר שפורסמה התכנית ברשת האינסטגרם הצטברו יחד כ-100 מיליון צפיות מרחבי העולם.

יום אחד בלבד לאחר שפורסם הסטורי הראשון, הצטברו בעמוד כמיליון עוקבים.

ניתן לומר כי המיזם מנסה לענות על השאלה: מה היה קורה עם לילדים בשואה היה אינסטגרם כדי לדווח על המראות בשואה.

תחילה נכיר את הילדה העומדת במרכזו של מיזם זה.

    אווה היימן

אווה נולדה בעיר אורדאיה (נאג'וואראד בהונגרית) שבדומניה למשפחה ממוצא יהודי-הונגרי.

הוריה – אָגְנֶשׁ, או בשם החיבה, כפי שכינתה אותה אווה, אָגִי (שהייתה בתו היחידה של הרוקח ד"ר רז'ה ראץ, ואף היא למדה רוקחות) והמהנדס בלה היימן – התגרשו בהיותה בת ארבע, ואווה ראתה זאת כאחד הגורמים העיקריים לעצבות התמידית שהיא חשה.

אמה אגי נישאה בשנית לסופר ההונגרי בלה ז'ולט, והתגוררה עמו, ואילו אווה נותרה לגור עם סבה וסבתה, וראתה את הוריה לעתים רחוקות.

בגטו הייתה המשפחה מאוחדת לתקופה קצרה, מכורח הנסיבות, ואווה זכתה סוף-סוף להתגורר עם אמה. אך זאת לזמן קצר: האם הצליחה להימלט מהגטו עם בן-זוגה, באמצעות שימוש ברכבת קסטנר, ואילו אווה נותרה לבדה בגטו, ולבדה נשלחה למחנה ההשמדה אושוויץ ושם היא נרצחה , בהיותה בת שלוש-עשרה בלבד.

 

לאחר המלחמה אמה התאבדה עם תמונה של אווה לידה, ואביה החורג נפטר ממחלה.

השהות של אווה במחנה ההשמדה

אווה נשלחה עם סבה וסבתה למחנה ההשמדה אושוויץ שבפולין .

סבה וסבתה הובאו אל תא הגרדום, בעוד אוה שרדה במחנה במשך יותר מארבעה חודשים.

לא באמת ידוע מה קרה לה בתקופה זו ,אך לרוע מזלה בתאריך ה-44\10\17 ראה הרופא יוזף מנגלה שאווה פצועה בשתי רגליה וזה מה שהוביל למותה.

  היומן שכתבה אווה

בדומה לאנה פרנק שכתבה יומן בעליית הגג של ביתה באמסטרדם ,גם אווה החלה לכתוב ביומנה החל מ-13 בפברואר 1944, שחל ביום הולדתה השלושה-עשר.

היא לא הניחה לאיש לקרוא ביומנה ונעלה אותו במפתח קטן מוזהב, שאותו נשאה תמיד בשרשרת זהב דקה על צווארה.

אכן בשלושת החודשים שכתבה בו, היא תיארה בעיקר את אובדנה המהיר של יהדות הונגריה.

וכן, כחודש לאחר פתיחת היומן, ב-19 במרץ 1944 פלשו הנאצים להונגריה.

אווה תארה ביומנה, מתוך מודעות ורגישות גבוהה יחסית לילדה בת שלוש-עשרה, את ההידרדרות שחלה במצב היהודים ואת התחושות שעולות בסביבה.

פחות מחודש לאחר מכן, כבר נצטוו יהודי העיר לתפור טלאי צהוב על בגדיהם.

אווה, שמוצאה היהודי לא היה עד אז מרכיב מרכזי בחייה, מצאה את עצמה לפתע כחלק מקבוצה חדשה, שהיא מכנה 'המככבים'.

יומיים לאחר מכן, אווה תיארה את גזלת רכושה בידי השוטרים ההונגרים, שלקחו את האופניים שלה, אותם קנתה זמן קצר קודם לכן.

במעבר לגטו לא הורשו לקחת כמעט דבר, וגם את שרשרת הזהב נאלצה אווה למסור לשוטרים ההונגרים.

מכאן העניינים התחילו להידרדר בקצב מהיר, ואווה תיארה ביומנה איך החוקים משתנים, ואיך העולם המוכר לה כבר לא קיים עוד.

ביום האחרון לכתיבתה ביומן, היו כל יהודי נאג'וואראד סגורים בגטו הצפוף, לקראת שליחתם לפולין. אווה, בפיקחון נדיר לגילה, כתבה כי המבוגרים טועים.

    פרסום היומן של אווה

מארישקה, העוזרת ההונגרית לה העבירה אווה את היומן, מסרה את היומן לאמה של אווה, יחד עם צילומים של אווה ששמרה אצלה. האם דאגה לפרסמו, וזמן קצר לאחר מכן התאבדה, כשתמונתה של אווה מונחת לצידה.

היומן התפרסם במקור בשפה ההונגרית  (לראשונה ב-1948, ומהדורה שנייה ב-2011), שפת הכתיבה של היומן, ובהמשך תורגם לעברית (1964), לאנגלית (1987), לרומנית (1991), לרוסית (2001), ולגרמנית (2012).

    פרטים אודות המיזם

אווה, שכנהוג בסרטי שואה מדברת אנגלית במבטא אירופאי, מכניסה אותנו לחייה באמצעות תיעוד ייחודי באמצעות שימוש בטכניקת הסטורי.

כמו כל בני גילה העכשוויים.

היא מכירה לנו את סבה, סבתה, חבריה ואהבה שלה, הכל צבעוני ובהיר (חבל שהחברים מ"משחקי הכס" לא למדו משהו) וכולם לבושים כמו דמויות מסרטים של הבמאי ווס אנדרסן.

לא ניתן להתעלם מהרעש שאפף את כל הפרויקט הזה בשבועות האחרונים שבהם, איך לומר, הוא לא התקבל מי יודע מה.

סטטוסים מזועזעים וצקצק נים מילאו את הפיד בטענה לזילות השואה, למרות שהסיבות האמתיות לזעזוע היו הסיבות הרגילות – טכנופוביה ושמרנות.

נשאלת השאלה: מהי הסיבה לכך?

התשובה נעוצה בכך כי מדיום חדש פוגש תוכן ישן שנחשב ל"מכובד" ולאנשים קשה עם המעבר הזה.

וכי יותר משהסיפור של אווה ינגישו את השואה לצעירים, הם עלולים עוד להנגיש את הסיפור למבוגרים, שיאלצו פתאום לקבל אותו כמדיום לגיטימי.

כיוון שיש אירוניה מסוימת בכך שפרויקט של הנצחה עולה במדיום כמו הסטוריז, שבנוי על זה שהוא ההפך מנצח, הוא נעלם תוך 24 שעות ולא נותר ממנו זכר, אבל רוב הסיכויים שהוא יעלה באופן קבוע ליו טיוב או לאינסטגרם של אווה. ובהתחשב בכך שסטוריז הם באמת הדרך הכי רלוונטית ונכונה כרגע לצריכת תוכן, במיוחד אצל צעירים, יש סיכוי שבאמת הולכת להיות מעורבות רגשית, או לפחות יותר מעורבות רגשית מעוד ספר חובה מצלק של ק.צטניק שיכריחו אותם לקרוא בכיתה ט'.