המחלקה להפרעות אכילה…..לקפוץ, להישאר

בחורה עם מחשב נייד

השביל מהחניה עד ל"מחלקה להפרעות אכילה" זאת חתיכת דרך.  אנחנו הולכים אותה בשקט. אני, מנסה להסוות את זה לטיול רגוע, כאילו שלא יודעים, שאני הולכת לתת אותה להורים טובים ממני, בעלי בשקט ובנחישות, משימתי. והיא בשקט שלה, אף אחד לא ידע מה קורה בפנים אבל אני מנחשת ספק יודעת שהיא בשוק, לא מאמינה ש"נעשה לה את זה", מחשבת בראש איך תוכל לצאת מהר חזרה לבית, למקום הבטוח, שבין המחשב לטלוויזיה, שם אפשר לרדת לתהומות באין מפריע…..

16 שנים של דרך מפרידות בין החניה ל"מחלקה להפרעות אכילה". שבבי תמונות של זיכרונות. היא בקוקיות קטנות, גיל שנתיים שבו פעם ראשונה נשכבה על הריצפה ברחוב בוכה ואני עוברת הלאה וממשיכה ללכת…. אולי שברתי אותה כבר אז? אולי הייתי צריכה לרדת ולחבק להכיל את הקושי הזה?, ויכוחים שלנו וויתורים, שוויתרתי לה, המון דברים עשיתי עבורה, למרות שידעה ויכלה לעשות בעצמה… אולי אהבתי הרבה יותר מידי?

אשמה.

המון קולות מדברים לי בראש. בגללך. נכשלת בתפקיד היחידי החשוב בחיים. לא הצלחת לתת לה כלים להתמודדות, נכשלת בלתת לה ביטחון, כח, חכמת חיים, איך לא ראית? איך את לא מצליחה לעצור את זה, איך נשבר האמון כל כך, שהיא לא מספרת לך כלום, משקרת, לא בוטחת בך…..את אשמה. רק את.

מבחוץ יש קולות אחרים הם מדברים בשקט, "זה לא את, זאת היא, הקלט לא שווה לפלט, מה שנתת הוא לא בהכרח מה שיצא, את אמא נהדרת, כמה כח יש לך, איך את נלחמת כמו לביאה"….וגם…"אני אגיד לך מה נכון לעשות", אני יודעת (טוב ממך) מה צריך…..תעשי כך….או אחרת…..

אין לי כח. אני בעיקר נעדרת…. קליפה של עצמי, כמו מעיל ישן שתלוי על קולב, מחכה לגוף שיפיח בו חיים…

מאישה מטופחת הפכתי להיות סמרטוט שלובשת סמרטוטים. מה הטעם להתלבש, להתאפר, לסדר את השיער….על מי אני עובדת? מי צריך את זה…..

אני.

לעיתים אני מסוגלת ומנסה, מסתכלת על עצמי ….בעיקר אני נראית צבועה…ניסיון נואש להיות מישהי שכבר מזמן לא נמצאת…

אני נאחזת בכוחות אחרונים בספורט….הוא מציל אותי, נותן לי כח, אנרגיות, אנדורפינים חיוביים, נותן לי אויר. שם אני לא אני, שם לא צריך לחשוב על כלום. רק להיות.

אני נקרעת בין הבית למחלקה…. יש לי עוד ילדים בבית. הם צריכים אמא אבל כנראה לא אמא כמוני לאור מה שיצא…אני מודה, שלמרות הכל אני משתדלת. מאוד.

"אל תלכי אליה כל יום", "תפסיקי לרוץ  כל פעם שהיא צריכה אותך" – כולם אומרים לי ללא הפסקה. גם מדאגה אלי ולא מעט מביקורת . "את מפנקת אותה מידי, נותנת לה לדרוך עליך".

הם לא מבינים, שאת הלב שלי השארתי שם.

"במחלקה להפרעות אכילה".

לקפוץ? או להישאר?