הגיע הזמן להתמודד עם שד ישן – הנהיגה.
הוצאת רישיון בגיל מאוד, לא היה לי כסף להוציא רישיון בגיל 17, הייתי צריכה לממן את זה בעצמי וזה לקח לי זמן.
רציתי להיות עצמאית ולא תלוי באף אחד. רציתי להיות חופשיה לעשות מה שבא לי. אם בא לי לצאת – אני יוצאת וגם בא לי לנסוע לים להרגע מול הגלים אני לא צריכה לחפש מי פנוי ועם רכב ובא לו/לה.
אז בגיל 24 הוצאתי רישיון, וגיליתי את שד חרדת הנהיגה שלי.
אני זוכרת תוך כדי שיעורי הנהיגה שהייתי לחץ כל הזמן והמורה שלי היה צוחק עלי, לא בקטע רע, הלחץ שלי היה משעשע עבורו… אם היינו יוצאים מחוץ לעיר – בכלל פאניקה, אולי בגללל זה לא יצאנו הרבה חוץ לעיר בנהיגה.
עברתי בטסט ראשון ובגלל גילי ה"מופלג" לא היה לי חובה לנסוע עם מלווה. זה סה"כ טוב, כי במעט הפעמים שנהגתי עם ההורים זה היה בלתי נסבל – אמא שלי כל שניה נהבלה ממשהו והבהילה אותי ואבא שלי כעס וצעק עלי כל הנסיעה, מה שגרם לי להיות פחות מרוכזת בדרך.
ההורים שלי לא רצו לעשות לי ביטוח על הרכב שלהם כי גם ככה הרכב רוב הזמן לא בבית אז קניתי רכב בעצמי – רנו חמודה וקטנה.
המחשבה על הנהיגה הבהילה אותי תמיד, התעסקתי עם זה המון בראש וממש סבלתי אבל עם הזמן זה הלך והתגבר.
אני זוכרת פעם שקבעתי עם ידיד שלי, שגר במושב שצמוד לעיר שלי. היה לילה, הכביש היה ריק.. נכנסתי לרכב משננת את המסלול לבית שלו בשביל להרגיע את עצמי ופשוט לא הצלחתי. לא הצלחתי להכיזר במסלול שאני מכירה בעיינים עצומות ולא הצלחתי להירגע.
באמצע הדרך נעצרתי בצד, הדלקתי סיגריה וניסיתי להזכיר לעצמי שאני יודעת לנהוג וניסיתי להבין למה זה כל כך מפחיד אותי. ישבתי עם איזה רגע שעה, מדליקה סיגריה אחרי סיגריה ולא מצליחה להביא את עצמי להמשיך לנהוג.
אחרי עוד איזה 10 דקות הוא התקשר לשאול אם הכל בסדר. אמרתי לו שכן אבל שאני לא יכולה להגיע, הסברתי לו שזה מפחיד אותי ושאני כנראה עדין לא מוכנה לנהוג מחוץ לעיר לבד… הוא התבאס, אני זוכרת שהרגשתי רע עם עצמי. סיימנו את השיחה וממש כעסתי על עצמי. לא הבנתי למה אני לא מצליחה לעשות פעולה פשוטה. אפילו לא הייתי צריכה לעלות על הכביש המהיר כדי להגיע אליו…המחשבה על הנהיגה הלוך וחזור שיתקה אותי.
חזרתי הביתה מבויישת. מרגישה מופסדת. שהפחד שלי ניצח את ההיגיון.
עם השנים המשכתי להילחם עם עצמי וזה רק התגבר. אני זוכרת שהיתה תקופה שהייתי יוצאת לרקוד עם חברים. היינו חברה גדולה של חברים מכמה ערים שנוסעים לשם בכל יום שבת כדי לרקוד, הייתי מחכה לזה כל השבוע אבל… כשהיה מגיע שבת בצהרים הייתי מתחילה לחשוב על הנהיגה לשם. אני הייתי היחידה מבין כל החברים שיש להם רכב ולכן היינו נוסעים ברכב שלי וכל נסיעה דרשה ממני המון המון המון כוח, כזה שנגמר בשלב מסויים.
אני זוכרת שהיינו נוהגת בפחד איימים, חרדה נוראית. הייתי מתחילה לחשוב על הנהיגה לפעמים גם יומיים לפני אבל בשבת בצהריים הייתי מתחילה להכנס ללחץ… הייתי מנסה לשכנע חבר טוב שיסע איתנו ולא באופנוע שלו כדי שהוא ינהג, בימים שהוא לא היה מסכים (כי הוא לא היה מגיע מהבית או כי הוא רצה שאני אנהג ואתרגל) אני זוכרת שהייתי מגיעה לשם, יושבת רגע ברכב ומדליקה סיגריה… מחזירה את האוויר לריאות (למרות שזה אויר מלא סיגריות). בערך שעה לתוך הערב הייתי מתחילה לחזוב על הנהיגה חזרה והייתי מתפללת עם עצמי שמישהו אחר ינהג בשבילי. זה לא קרה ואני הייתי נוהגת, בפאניקה נוראית. אני עדיין לא מבינה איך זה עשיתי אף תאונה עד היום.
עם הזמן זה הלך והחריף. הפאניקה לפני הנהיגה הלכה וגדלה ואני הרגשתי שנשמתי יוצאת מרוב פחד בכל פעם.
אני זוכרת פעם שבעלי התעקש שאני אנהג, היינו שניה לפני יציאה מהבית כדי לבקר חברים בעיר אחרת והוא "הפיל את זה עלי". אני זוכרת שהוא ישב לי באופן ולא נתן לי רגע להיות בראש עם עצמי, הוא חשב שזה יעזור לי, שאם אני לא אהיה פנויה לתת למחשבות האלו להיכנס לראש זה לא יקרה. כמובן שקרה בדיוק ההפך, נכנסתי להתקף חרדה, בכיתי בטירוף, היה לי קשה לנשום, הלב שלי פעןם בטירוף והיתה לי בחילה. היא הבין שזה לא הדרך בשבילי, אבל אניל א מוצאת אף דרך אחרת.
ניסיתי לתכנן נהיגה מראש, אפילו באופן יזום, כדי שיהיה לי מספיק זמן להתכונן לזה נפשית, לתכנן את המסלול ולא להיות בלחץ. כשזה שבוע לפני אני גיבורה גדולה, אבל ככל שעוברים הימים הלחץ גובר. אני יודעת שהיום אני אנהג אז כבר 4 ימים לפני התחלתי לחשוב על זה וכל פעם שחשבתי על זה הלב שלי פעם חזק, הפה שלי התייבש והיה לי צורך מטורף לבכות.
אני יודעת שזה לא פחד רציונאלי – אין כאן שום הגיון ועדיין, זה משתק אותי.
ניסיתי לפרק את זה ולהבין למה ואין לי תשובה.
אני יודעת שנהגתי כבר למקוומות רחוקים, יותר מזה – אני יודעת שכשאני עולה על ההגה זה לא כזה נורא ועדיין אני לא מצליחה להרגע. אני כל כך הלחץ מזה שרק המחשבה על זה יכולה לגרום לי לפרוץ בבכי.
למה? מה מפחיד אותי כל כך? לא יודעת. מפחיד אותי לטעות, מפחיד אותי שיש עלי אחריות כזו ושיש נהגים משוגעים בחוץ, מפחיד אותי לאבד שליטה. למעשה – אני ממש מרגישה לא בשליטה כשאני נוהגת, אני חושבת שכשאני מבקשת ממישהו אחר לנהוג אני כאילו לוקחת את השליטה אלי ואומרת – זה לא עושה לי טוב – תנהג אתה. אבל כשאני צריכה לנהוג הכל מפחיד אותי. אם יש רכבים מאחורי זה מלחיץ אותי שאני נוסעת לא טוב או לאט מידי או אלוהים יודע למה. כשאין רכבים מאחורי זה מלחיץ אותי כי אולי טעיתי, אני לא בדרך לא נכונה, אולי נסעתי באדום ולא שמתי לב?
בכל מקרה אני בלחץ. בכל מקרה אני שונאת את זה.
אני פשוט מעדיפה לתת למישהו אחר את האחריות ה זו לנהוג.
אני רואה את בן דוד שלי, שהגיע לגיל 17 והוציא רישיון והוא נוהג, בלי בעיה, לכל ארץ, הוא אפילו נהג בחו"K ואני נדהמת מזה, כי לי קשה לנהוג בותך העיר, אני אפילו לא מצליחה לדמיין את עצמי נוהגת כאן, לעיר הקרובה, שלא נדבר על נסיעות ארוכות.
אז למה השד הזה התעורר עכשיו שוב אתם שואלים? ובכן. קודם כל הוא מעולם לא נרדם, פשוט בהעלי המהמם ראה כמה שזה קשה לי ולקח על עצמו את הנהיגה, אבל הוא מתחיל עבודה מחוץ לבית בקרוב, מה שאומר שאני אצטרך לעשות סידורים ועניינים עם הרכב. אני גם לא רוצה שזה ינמע ממני לקחת עבודות כי אין לי איך להגיע. וכשיהיו ילדים? אני אצטרך לקחת אותם לגן ולבתי הספר הלוך וחזור ואיך אעשה את זה עם חרדת נהיגה? לנהוג עם ילדים זה עוד יותר מלחיץ. אז נכון שאני עדין לא הבריון אבל כדאי להתמודד מעכשיו….
היום אני אנהג קצת, ליעד שהצבתי לעצמי. רציתי לסיים עם זה על הבוקר אבל הבנתי ששבת בבוקר זו לא חוכמה, הכביש ריק וזה יהיה לי "קל מידי" אז החלטתי לעשות את זה בשעה 16:00 וכמובן שברגע שאמרתי את זה והבנתי כמה רכבים יהיו – נכנסתי ללחץ.
שהאל יעזור לי.