משתתפים: המשפחה המורחבת שלי
טל שם בדוי: חייל שבא הביתה
אבא של טל,גבי שם בדוי
בת אחותי איילת שם בדוי.
שיר: קצינה שבאה הביתה. הבת שלי הלא בדויה
אלמוג: הבן שלי הלא בדוי.
טלי שם בדוי. אחותי הצעירה והיפה
אחי הגדול והטוב
אשתו של אחי המקסימה.
סבא וסבתא לא רק שלי
ועוד שבחרתי לשמור בסוד. כמו שאני אוהבת. סודות.
וואו מודה. היתי בלחץ לפני ערב החג הזה. אין לי מושג למה.
ליל הסדר מלחיץ אותי. באמת ממש.
סוף סוף הסתיים.
כל המשפחה המורחבת ישבה סביב השולחן. רק בשמונה וחצי התחלנו.
הייתי רעבה אז ״פילחתי״ גפילטעפיש, ובזווית העין ראיתי שהבת שלי אוכלת כבד קצוץ.
אחת מהסבתות התלוננה שחייבים לאכול ולקרוא את ההגדה אחרי האוכל.
השאר ישבו בשקט עם פנים זעופות.
היינו הרבה מסובים, האבא, הסבא של, הסבתא של, הורים נכדים וכולם…
טל הנכד התחיל לקרוא את ההגדה ואני כמעט נחנקתי מהחזרת החריפה שהביאו לשולחן.
התחלתי להשתעל וטל הפסיק לקרוא.
שוב אחת הסבתות אמרה בפה מלא, חייבים לאכול מה קרה לכם אתם שומרים שבת? צמים? מה כל הנוהל הזה. ובלעה גם כבד קצוץ שהיא הכינה.
טל המשיך לקרוא נתנו לו כבוד , חזר מהצבא גמור, שזוף לתפארת.
שיר הבת שלי לא יכלה להחזיק מעמד. מהכבד קצוץ עברה לדג. כל שניה קרצה לי ואמרה ״רעבה, אמא אני רעבה״.
נו , טל ממשיך לקרוא, ואז נכנס הסבא, ״לא ככה, ככה תקרא״.
טל היה עייף והגענו לרגע של הקערה, עליה מסודרים זרוע, ביצה,מרור,חרוסת,חזרת וכרפס, אך מה לעשות היה כמעט הכל חוץ מכרפס…..
אחותי איילת שם בדוי, שאלה: ״למה למה אין כרפס״ וקמה במהירות להביא לו. ״תמשיך״ היא אומרת לו.
ואז הוא ממשיך ורחץ.
צריך להביא ל"בעל הבית" בן 18 שחזר מהצבא הרוס מעייפות, קערה וליטול את ידיו דרך חרות.
ואז הסבתות צוחקת ואומרות: ״אין קערה״?
ואני "תביאו דלי"
ושיר ״הנה מצאתי״. אבא של טל שפניו זעופות מהנהן ״כן קערה טובה״.
טל הנסיך שבא לביקור קצר מהצבא טובל את ידיו.
אני מצלמה וצוחקת.
שיר ואלמוג צוחקים איתי.
אני מציעה לטל שם בדוי לטבול שוב כי הצילום לא יצא טוב.
והוא שוב טובל, ואני ממשיכה לקרצץ , ״אולי תכניס גם את הראש כך תתעורר קצת מהאימונים הקשים״.
הנסיך מחייך ומנגב ידיו.
זהו , נשבר. ״תקרא אתה אבא , תקרא״.
גבי האבא של טל שם בדוי, מתחיל לקרוא לאט לאט כל מילה ככתוב. מברך ומעביר לנו את החרוסת על המצה.
ואני הייתי רעבה כל כך, אכלתי את החרוסת על מצה בתאווה כאילו שאין אוכל. חטפתי בחילה ורצתי לשירותים.
כמה שקט היה שם. הורדתי את מכסה האסלה והתיישבתי. מדיטציה קלה וחזרתי לשולחן.
ראיתי בזווית העין שהבן שלי לוקח כבד קצוץ. ״אל תאכל נבחתי״, ובאותה נשימה חייכתי.. ״תחכה לאוכל״. ״כן, בטח אמא״ הוא אומר ובולע.
זהו נשברתי. לקחתי את ההגדה והתחלתי לקרוא " האלחמאעניה. דיאכלואבהתנאבארעיאדמצרים. כלדכפיןיתי ויכל״. נעצרתי קצת. קראתי ממש מהר.
ובמה נשתנה, איילת שם בדוי, בת אחותי שרה בקולי קולות וכולנו יחד איתה דפקנו על השולחן בתור תופים והיה שמח.
רק גבי שם בדוי, האבא של טל שם בדוי, והסבא לא הצליחו לחייך.
בעל הבית האמיתי שכבר מזמן סיים צבא. לקח את המושכות והמשיך לקרוא עד שהגענו ל כנגד ארבעה בנים דיברה תורה.
ואז טל קרא מה אמר החכם.
ואני כמובן בחרתי את הרשע מה הוא אומר. הכי התאים לי. נכון?
ותם קרא הבן המתוק שלי.
ושיר שלא יודעת כבר מה קורה, קראה את שאינו יודע מה לשאול.
בעשר המכות דם, צפרדע, כינים, הכנסנו את הזרת ליין (אצלי מיץ) והשפרצנו לכל עבר.
חגיגה שלמה היתה. איחוד משפחה.
לא תאמינו אבל, הגענו לאוכל.
עייפים רעבים ומרוצים.
אכלנו שתקנו ודיברנו בשפת הסימנים. הפה היה מלא.
סדר כהלכתו. אפילו הסבתות שתקו.
את המשך ההגדה לא קראנו.
אז יום למחרת בצהריים המשכנו לקרוא אותה.
מי אמר שצריך באותו יום לקרוא. מי?
ובאחד מי יודע שרנו בקולי קולות ושרנו את חג גדיא, היינו מרוצים.
יצאנו מעבדות לחרות על בטן מלאה.
ואיך היה אצלכם?
חג שמייח
חיבוקים
פייסבוק: hila liebesman
עוד בבלוג. על לפני פסח אפשר למצוא בלינק: שולחן ארוך של פסח http://saloona.co.il/hilasa53/?p=495