"שלום ברמה היסודית הוא חופש לבחור" אורית נבו

המופע החדש "REVOLT" של אורית נבו, הקרקסנית – יוצרת ומייסדת ON מרכז יצירה בינ"ל לקרקס עכשווי, יתקיים ביום שלישי 9 בדצמבר ב-20:30 במחסן 2 בנמל יפו. פגשתי את אורית לראשונה דרך מילותיה בהזמנה שלה למופע REVOLT התקוממות: 

"REVOLT הוא פרויקט העוסק ברגע הזה בזמן ובתוכנו, שגורם לנו לומר : זהו- עד כאן! ולחפש אחר ההתקוממות הפנימית. זו, שכשגדלתי, איבדתי אי שם מזמן, כשהפכתי ל"ילדה טובה", "מבוגרת אחראית", אשה ואם, מנסה לא להפריע לאף אחד בדרך, ולשמור על כולם מוגנים מספינה מיטלטלת…איכשהו לאחר מותה של אימי, שהיתה בהתקוממות כל חייה, הרגשתי בעוצמה רבה את אותה ילדה קטנה שהייתי, שנהגה להתקומם נגד כל הסיכויים וליצור את מה שהפך בסופו של דבר, לסיפור חיי- מלא תשוקה ולהט מעורבבים בצורך להיות יחד עם אחרים, במאמץ משותף ליצור מציאות חדשה. אותה התקוממות שהפכה אותי לאמנית קרקס, במדינה שלא הייתה בה מסורת קרקס… אותה התקוממות שבאופן מודע או בלתי מודע, עדיין נמצאת שם, מחכה לי שאענה לקריאתה.”

בעבורי, ההזמנה הזו הייתה כהרמה להנחתה, המקום המתקומם שבי התעורר, אני מכירה גם את המקום של האישה והאם האחראית שנזהרת לא להפר סדר. נעניתי לקריאה של אורית בלב חפץ ושמתי פעמיי הסקרניים למופע. ציפתה לי הפתעה מרתקת  וחוויה שלא מותירה ספק באשר ליכולות הוירטואוזיות של היוצרת ושאר האמנים השותפים לה. יחד הם יצרו מרחב רב מימדי וחושי, מרובה פרטים וחללים נעים, מושרים, מדברים, מצולמים ורוקדים והביאו את הקהל לראות שהוא בעצם מתבונן על עצמו.

אחסוך מכם תיאורים מפורטים, רק אומר שהמופע הזה נבחר לייצג את ישראל בביאנלה לקרקס עכשווי במרסיי שתהיה במרץ 2015 וכבר כעת אניח את ההזמנה האישית שלי אליכם לבכורת "REVOLT 2" שתהיה ביום שלישי 9.12 ב-20:30 במחסן 2 בנמל יפו. מחיר הכרטיס: 80 שקל. לפרטים ולרכישה לחצו כאן

וכעת לראיון עם האישה הקטנה-גדולה שמאחורי המפעל הייחודי ופורץ הדרך, אורית נבו.

"שלום – ברמה היסודית הוא חופש לבחור"

ב- 13 השנים האחרונות מתמקדת פעילותה היצירתית ברחבי העולם בנושא השלום וכך היא מדברת עליו:  "שלום זה מקום של יצירה, של חיים! – כאשר איננו בשלום אנו מנוהלים ע"י הפחד, וגם ממנו אין לפחד, בעצם", היא ממשיכה ואומרת ואני קשובה, "כי, מאחורי הפחד יושב דחף, אותן אותיות אבל הפוך, זה מצוי בעברית מקדמת דנא, דחף ליצור, לבטא ולהביא משהו לעולם. כשאדם יוצר הוא אינו יכול להיות עסוק במלחמה. שלום ברמה היסודית זהו חופש לבחור.. "

אורית היא בת למשפחה שכולה. היא איבדה את אחיה, טל נבו ז"ל, במלחמת יום כיפור בהיותה בת 5 בלבד. האובדן המשפחתי הכבד הותיר אותה בת יחידה להוריה המדענים שבמשך שנים חיו לצורך מחקרם בחו"ל, ביפן ובארה"ב. "למעשה, שבנו ארצה לצורך הגיוס של אחי, משחזרת אורית, וחודש לאחר מכן בהיותו רק טירון הוא נפל בחציית התעלה והותיר חלל גדול ואבל כבד, בלתי נתפס".

על הרקע הזה דבריה על השלום מהדהדים כפליים. כנראה, רק מי שחווה מוות מקרוב ומתמודד עם כאב השכול לאורך כל חייו יכול להביע תובנות כה עמוקות על מהות השלום כאורח חיים של יצירה, ולא כסיסמא של דו קיום.

"וזה דורש אומץ ואחריות רבה להגיד מי שאני בעולם"

 מה מניע אותך ליצור עוד ועוד? – "מה שמניע אנשים אחרים, אני חושבת. מסקרנת אותי השתקפות של המציאות, חיפוש אחר האמת. מה שמסקרן אותנו לחקור – זה גם מה שמניע אותנו ליצור, מעניין אותי להוציא דברים מהקשרם, להראות שמה שנראה שוליים יכול להיות במרכז, שהרי הכל עניין של הגדרה ובכלל כאשר מגדירים ומקטלגים פוגמים ברצון וביצירה" .

מהו קרקס בשבילך? "הקרקס העכשווי הוא הקשר חי ודרך לשאול שאלות, לחקור ולגלות אמת. ואמת היא דבר דינמי.  זוהי הדרך שלנו, שלי ושל שאר האמנים, לעשות הבדל בעולם ובחיי האנשים איתם אנחנו באים במגע"

למה את מזמינה בעצם את האנשים?   " להזדמנות להתבונן על המציאות בה אנחנו חיים, הזדמנות להתבונן על עצמם ועל העולם בו זמנית, לראות את המציאות על כל חלקיה מבלי לברוח ממה שלא נעים לראות, לעמוד מול הדברים ואז- לבחור מחדש. ובשביל לבחור – צריך אדם לקום מהמקום הנוח המוכר, לשאול עצמו שאלות וגם לענות עליהן, זה דורש אומץ רב ואחריות רבה להגיד מי אני בעולם"! חתמה במשפט תורה שלמה.

 איך קרקס משרת את זה? "הקרקס הוא זירה בה כולם יושבים ומצויים יחד, לא באופן פרונטאלי. זו זירה שמאפשרת חוויה תלת מימדית כמו מיקרו קוסמוס"

        בתמונה: אחת מזירות הקרקס בהכנה 

"18 שנה ראיתי את העולם מהאוויר"

אורית היא הטרפזיסטית הראשונה בישראל. היא למדה את רזי הטרפז בפריז ומאז פעלה כטרפזיסטית מבצעת 18 שנה.  מה הביא אותך לבחור בטרפז כמקצוע? שאלתי ולא ציפיתי לתשובה שבאה מיד אח"כ: "פשוט נמאס לי לרקוד במאוזן, רציתי לרקוד במאונך. זה התחיל בטיפוס ואח"כ עבר ללימודי טרפז בצרפת"  חייכתי למול המשפט המתוק הזה שטומן בחובו קריאת תגר לא קטנה על כוח הכבידה של כדור הארץ.

בתמונה: אורית על הטרפז בין שמיים לארץ 

כטרפזיסטית מבצעת היא זכתה להכרה עולמית והייתה ידועה בביצועיה המרשימים יוצאי הדופן. היא נהגה להניח את הטרפז שלה אפרופו, פריצת גבולות ואיתגור עצמי מתמיד, במתחמים לא שגרתיים כמו: גורדי שחקים, עצים ומגדלים. ועל זה היא אומרת:  "לאחר שאחי נהרג, החלו ביני ובין אבי שיחות נפש עמוקות שנמשכות עד היום. ואבי שהיה חוקר ביולוגיה אבולוציוני נהג לומר לי שבחיים יש שני חוקים: האחד, סוד הגיוון והשני, שחוקים נועדו כדי להפר אותם".

המשנה המשפחתית ניכרת בבבחירותיה.  אפילו המופע REVOLT בועט במוסכמות של הקרקס המודרני -עכשווי שבעצמו מהווה חידוש גדול לעומת הקרקס המסורתי.

ובכלל למה כל זה? "הרי בבסיסו, כל פרפורמר תר אחר אהבה" מתוודה אורית, "אחר אהבת הקהל כפיצוי על חסכי אהבה מילדות. כאשר אני מסכנת עצמי באוויר ללא אבטחה, משוחחת עם המוות, אין סיכוי שהקהל יעזוב אותי במקום הזה… הקהל עוצר נשימתו לראות שהאמנית שבה לבסיסה בשלום.."

ומה רואים מלמעלה ?-  "למעשה, את העולם מלמעלה ראיתי כבר כשהייתי ממש קטנה. אחי שהיה גבוה וחסון נהג להרים אותי על כתפיו וככה לטייל איתי. ראיתי את העולם בגובה העיניים של המבוגרים, ראיתי אותם מלמעלה, זו נקודת מבט אחרת"..

החיבוק של הגננת האפרו אמריקאית משיקגו 

לאורית לא הייתה ילדות שגרתית, (יש כזו?)  "הורי שהיו מדענים נסעו בעקבות מחקריהם לחיות בחו"ל. הם לימדו אותי ללכת בעקבות החלום גם כאשר בארץ זה היה פחות מקובל ובוודאי למדינה כמו יפן" מספרת אורית. עד גיל 5 כבר הייתה במחצית העולם ופגשה מקרוב אנשים מתרבויות ודתות שונות. גם בבגרותה כשהלכה בעקבות חלומה שלה לברלין, איטליה ופריז, אחר לימודי התנועה, הבוטו, הטרפז והקרקס העכשווי, חייתה בניכר שנים ארוכות עד ששבה ארצה להקים את ביתה ואת הקרקס בבנימינה. היום היא נשואה ואם לשני בנים צעירים ומתגוררת עם משפחתה בחדרה.

אחת החוויות המעצבות ביותר הזכורות לה מתקופה זו הוא הרגע בו היא זוכה לחיבוק מערסל שהגננת האפרו-אמריקאית גדולת הגוף שהייתה לה בגן הילדים בשיקגו העניקה לה כל אימת שבכתה. שם היא למדה שלחיבוק ואהבה אנושית אין צבע.

בתמונה: עם בנה התינוק 

"בשביל להתמודד עם המציאות – אני הופכת אותה "

את המציאות אולי אי אפשר באמת להפוך אבל את נקודת המבט שלנו עליה, כן. הדיאלוג של אורית עם המקום ממנו היא מביטה על העולם מאד ייחודי לה ואפיין אותה מגיל צעיר. הייתי אומרת שהיא סבבה כמעט 360 מעלות.  וכך היא מספרת " בעיצומו של האבל על מות אחי ערכו לי הורי מסיבה רבת משתתפים לרגל יום הולדתי השישי. לא ממש מצאתי את מקומי שם, האבל היה נוראי והוריי לא ממש חגגו הם רק ארגנו לי חגיגה. והדבר הבא שאני זוכרת הוא שעמדתי על הראש על הספה. אולי רציתי תשומת לב, אבל פשוט לא יכולתי להבין ולהכיל את הרגשות הקוטביים בהתבוננות רגילה על המצב"

 לי נראה שיש משהו קסום בעמידה על הראש, הדם זורם מטה, הראש באדמה והרגליים בעננים, כמו יש הבנה אילמת שהרוח חשובה מהחומר והיא בעצם הבסיס עליו נשענים…ולשם כולם מחוברים.  

"אז מפה איך מתקדמים"

"אני לא שואלת את עצמי למה אני פה",  אומרת אורית נבו שהפכה בינתיים, ממבצעת ליזמית רבת פעלים,  בהתייחס למופע  1+2 REVOLT עתירי הציוד, המולטי מדיה ואמני הקרקס, "אני נפעמת ממה שהצלחנו ליצור, דרך הטכנולוגיה ושילוב של אנשים שונים, אמנים מדהימים שלכל אחד זווית ראייה וצרכים משלו, לצד תקציב מוגבל והיעדר בית לפעול בו, אני מסתכלת על כל זה ושואלת- "עכשיו כשאני בתוך המורכבות הזו- איך מתקדמים?"

ולי נראה ממבט מהצד, ששם, כששוהים באוויר, בין שמיים לארץ, לומדים כנראה את מהות התנועה. כמו לוליינית שמרגע מציאת איזונה, עוברת לצד השני של המסלול בלי יותר מדי חניות ביניים. כי חנייה ממושכת מדי על המתח הצר תפר את שיווי משקלה. אורית תמיד בתנועה אל הצעד הבא.

 הצעד הבא לעבר חזון הקרקס העכשווי הישראלי

בחזונה רואה אורית את מפעל הקרקס העכשווי מכה שורשים בישראל. כרגע היא ממוקדת בשני יעדים עיקריים: האחד, לחשוף את האמנות שלה ושל צוותה הבינ"ל בפני הקהל בארץ. היעד השני,  הוא להקים בארץ בית שיהיה מרכז עולמי לקרקס עכשווי ישראלי. בית ליצירה, הופעות ולימוד לאמני הקרקס בארץ ולשתופי פעולה עם אמנים מחו"ל. זהו חזון ראוי להגשמה ולתמיכה שממנו אני בטוחה, כולנו נצא נשכרים. 

והראיון לא יהיה שלם ללא השאלון המהיר :

ההצלחה הראשונה שלך:-  הופעה בריקודי חדר בשנת 1993 כשאבא שלי לראשונה הביע תמיכה                                               אמיתית בי כרקדנית ושאל: " איפה הנשמה חיה עכשיו"?

הכשלון הראשון:-  הסגירה של קרקס בינימינה שהקמתי- בעבורי, כשלון באינטגריטי שלי עם                                           עצמי ועם העולם.

השמחה הגדולה שלך? –   הילדים שלי והאיש שלי

ספר אהוב:-  "worst word ho" / סמואל בקט ספר שיצא לאור לאחר מותו ומאד השפיע עלי

שיר שמתנגן:-  המוסיקה המקורית והמדהימה של דורי בן זאב ואסף גבעתי שהולחנה למופע שלנו

מילה שאת אוהבת : –  "לצורך העניין.."

מילה שאת לא אוהבת: – "אסור.."

הדרך שלך להירגע:–  "טיסות .."

מה תקחי לאי בודד? – "שום דבר אם בודד אז עד הסוף.. גם עירומה."

אמת: משחררת או כואבת? –    "האמת גם אם כואבת היא משחררת"

עוצמה או רכות? – "אין הבדל..הרכות הרכההכי עוצמתית"

 החיים: –     "הם אושר גדול "

המוות: –      "הוא חלק בלתי נפרד מהחיים"

לידה:-         "להיוולד כל יום מחדש"

ילדים: –       " הם אהבה אינסופית"

אני אישה:-   " עכשיו "

אני אימא:-   "אקולוגית .. משונה, not by the book "

חשוב לי:-     "לחיות מתוך אהבה"

מאחלת:-   "לכל אחד לחיות את האמת שלו עד הסוף"

מתאים לי עכשיו:-  " כוס יין עם דג סלמון"

זה היה רגע לפני ארוחת הערב של שישי והסתבר שהכנו מטעמים דומים …אמרתי שיש מפגשים אוויריים ? שם בעצם כולנו נפגשים.

נ.ב. מקווה שתהיו מספיק סקרניים ותפתחו את הלינק לסרטון של גיוס ההון המשותף, סוף סוף נתראה..:)

כחוקרת של חיים יצירתיים ורב חושיים, היוצרים והאמנים שיצירה היא חייהם ובמה היא ביתם, מרתקים אותי. לפני כחצי שנה, הבנתי שאני רוצה ללמוד מהם על דרכם רבת ההשראה ולצלול איתם יחד לשורשי יצירתם, מה שכיניתי בשם "המחולל היצירתי", המניע/מנוע שלהם. בעיני, זה מה שקובע את התנועה ואת כיוונה. אני רואה באדם יוצר סוג של מחולל עולם. אדם שסולל דרך לביטוי עולמו הפנימי ולהעברת המסר שלו בכלים שונים ומהתוצרים שלו כולנו נהנים, ננגעים ומתפתחים. גיליתי שאני מרותקת למופעים רב תחומיים וליוצרים שמביאים עצמם בשפה רב מימדית. בכלל אדם יוצר הוא בעיני מחולל עולם..ואת העולם הזה אני מקווה לחשוף ולהאיר.

שיר הנושא מתוך המופע:

[youtube A_OVZaD0hD4 nolink]