האלמנה העליזה..
"האלמנות תמיד מבוקשות, ואם הן גם עשירות , תור המחזרים ארוך ללא סוף.." כך השיר המפורסם מתוך "האלמנה העליזה"…ואם כזו דרישה? חייבים בגד המתאים לאישה!!
"המוות מתאים לה".. מאה שנות בגדי אבל במוזיאון המטרופוליטן בניו יורק. תערוכה חדשה. 21 באוקטובר- 1 בפברואר , 2015. מכון האופנה ע"ש אנה ווינטור.
אם חשבתם שהנושא עצוב והמבקרים מהלכים ביגון קודר, טעות בידכם.
אלגנטיות, מסרים חברתיים, ירידה לפרטים וקישוטים מרהיבים, התפתחות מרתקת בציר הזמן ולא נפקד מקומו של ההומור.. כפי שהכותרת מרמזת ( זוכרים? גולדי הון ומריל סטריפ?…)
לבוש ערב.
לבוש בוקר.
התפתחות קוד הלבוש ללוויות ואבל מוצג במערכות לבוש מקוריות המהממות ביופיין ואיכותן , לאורך מאה שנה במכון האופנה של המטרופוליטן בניו יורק. מטרת התערוכה "לחקור את ההתפתחות האסתטית וההשלכות התרבותיות של אופנת האבל בין המאות ה 19 לתחילת ה 20" לפי כתב העת של המוזיאון.
התצוגה המרכזית מורכבת מ 30 מערכות לבוש מלנכוליות וקודרות שחלקן לא נראו עד כה לציבור. במקום להתמקד בשמלה השחורה הקטנה האייקונית, מתפרסת התצוגה על פני מאה שנה בין 1815-1915 כולל השמלות של המלכות ויקטוריה והנסיכה אלכסנדרה.
האוצר, הרולד קודה, מספר ששנים חלם על תצוגה שכזו שבה נראים כמה מהאלמנטים המוגזמים ביותר באופנה והטרנספורמציה בין המאות עצומה. שילוב של קדרות ואבל עם אופנה עילית ושיק עילאי. הפלטה הקודרת של השחור דרמטית ביותר בקווי מתאר גוף מודגשים ואידאליים ובקוד אופנתי ברור.
חלף עם הרוח?
האלמנה…
האלמנה עם הרעלה השחורה השקופה יכלה לעורר סימפטיה וחמלה ובו זמנית לקדם ניסיונות התקרבות של גברים המעוניינים בה. היא אשה בעלת ניסיון סקסואלי ובלא מחויבות לבן זוג. בכך נתפסה לעיתים כאיום לסדר החברתי .
הבדים שנחשבו הולמים כללו קרפ ומשי ואחר כך נוספו גם גווני האפור והסגלגל/אפרפר. לדבריה של ג'סיקה ריגן, האוצרת השותפה , הלבוש נקנה במיוחד במחסני ביגוד המיועדים לך ברחבי אירופה ובארה"ב.
בעידן הוויקטוריאני, התייחסו לבגדי אבל באובססיביות חסרת מעצורים שלא נראתה מאז. המלכה ויקטוריה לבשה בגדי אבל כל חייה לאחר מותו של הנסיך אלברט
נשים החזיקו שמלה שחורה בארון כסטנד ביי קבוע ונלבשו בכל אזכרה ושכול. התערוכה מגדישה את פלטת הצבעים הכהים , השמלות הארוכות עם הקורסט, הרעלה, הכובעים הרחבים, השמשיות והמטריות.
אמנם האפר'ס באזאר משנת 1868 מדבר על פשטות כשל נזירה אך במציאות השמלות של בעלי האמצעים היו עמוסות קישוטים, תחרות, פאייטים, חרוזים ופראנזים.
אז מה הכללים?
במחשך 9 חודשים אסור ללבוש קפלים. אחר כך מותר בתקופת המתנה. לאחר מכן מתקדמים לשמלת משי שחורה עם הרבה עיטורים וקישוטים.
מות בעל מחייב שנתיים ללא צבע וחצי שנה נוספת ללבוש חצי אבל משדרים טוב טעם. רוב הנשים לא לבשו יותר צבע בחייהן.
מות ילד או הורה דרש לפחות שנה של מראה אבל מלא. גם נשים וגברים לבשו לבוש אבל לא נכפו עליהם הגבלות פורמליות.
התערוכה אינה מקאברית אלא מתארת תיאור חזותי ובמבט נוקב וחודר את התמודדות האישה בחברה עם האבל ובמקביל פורסת בפנינו סיפור אופנתי בעל שיק רב.
מגזין ה"גארדיאן" ניצל ההזדמנות להציג כמה מבגדי האבל הידועים במהלך המאה ה- 20 לנשות חברה, פוליטיקה, קולנוע ועוד. מרתק בפני עצמו.
המלכה ויקטוריה
בלוייה של רודולף ולנטינו האגדי
מרלן דיטריך בלוויה של אדית פיאף
גקי קנדי בלוויה של בעלה.
ווג, בשנת 1918 כתב על נקודת מפנה. נשים הרגישו, ובצדק, שהאבל הוא אישי וצריך להיות נטול מוסכמות קשיחות שאינן מתאימות למעמדן, ארצן או אפילו לגבר שגרם להן אושר בעודו חי. בגדי האבל נשארו כהים אך המוסכמות הקשיחות הלכו ופחתו.
אם זאת אנו רואים כמה מהאבלות האייקוניות של המאה ה 20 לבושות בשחור בדיוק לפי צו האופנה האחרונה לתקופתן.
תערוכה מומלצת למגיעים לניו יורק.
21 באוקטובר- 1 בפברואר , 2015. מכון האופנה ע"ש אנה ווינטור, מוזיאון המטרופוליטן, ניו יורק.
הפוסט הבא צבעוני ביותר. זו הבטחה.
באהבה,
רוית
לכתבות אופנה, עיצוב, ולא רק, כנסו ל-
סגנון והשראה עם רוית.
מקור תמונות-
http://www.metmuseum.org/about-the-museum/press-room/exhibitions/2014/death-becomes-her#
http://guardianlv.com/2014/07/mourning-in-nyc-death-becomes-her-exhibition-at-the-met/
