היא היתה הראשונה שלי, המטופלת הראשונה שפגשתי בקליניקה המשולבת האונקולוגית. לחדר נכנסה אשה צעירה בשיער קצוץ שאינה דוברת עברית, התיישבה מולי, ואני החסרתי פעימה בלי לדעת למה. עם כל משפט שלה, שהאיר עוד חלק ועוד שכבה במציאות המורכבת שלה, הרגשתי את הנשימה שלי מתכווצת עוד קצת ובראשי הלמה השאלה – ״מה חשבתי לעצמי כשבאתי לעבוד כאן? זה כל כך גדול עלי״.
למפגש השני, שבוע אחר כך, באתי אחרת. הפחד שהציף אותי וכמעט הצליח לשתק אותי במפגש הראשון הפך לבן לוויה אפשרי ולכח מניע עבורי. חיכיתי לפגוש אותה שוב, וכשהיא נכנסה לחדר בפעם השניה, לקחתי נשימה עמוקה והרגשתי את הלב שלי נפתח אליה בזהירות.
צילום: ליטל ירון
משבוע לשבוע טווינו את הקורים העדינים של הקשר. היא נגעה בלי משים במקומות עמוקים בתוכי, כאלה שלא העזתי לגעת בהם בעבר. בעדינות ובנחישות הושיטה לי את ידה והזמינה אותי לצעוד איתה ולגלות ביחד את הפחד, את התקווה, את התסכול, את הייאוש. ביחד קיוינו שהטיפול הנסיוני יקנה לה עוד זמן, ויד ביד, העזנו להסתכל נכוחה על האפשרות שלא. ביחד השתאנו לנוכח היצירתיות שהתפרצה ממנה וביחד כאבנו את היעלמה. בדמיון טיילנו למחוזות הרחוקים של העתיד שלא יגיע, רק כדי לחזור להווה ולגלות את מה שיכול להיות אם רק תרצה.
באחד האישפוזים האחרונים אמרה שהיא מרגישה שאלה ימיה האחרונים. אחרי תשעה חודשים בהם ישבנו שלושתנו בחדר – היא, אני והמוות המתקרב, תשעה חודשים בהם נענו ביחד בין תקווה לבין השלמה, הרגשתי את הלב שלי מתרחב בהקלה ומתכווץ בצער. הקלה על הקבלה שהביאה לה שקט פנימי, צער על החיים הצעירים ועל כל מה שלא יתממש עוד. באותו יום הבנתי שקיבלתי ממנה מתנה יקרה מפז: ביחד למדנו לא לפחד מהמוות, להכיר בנוכחותו הקרובה, להתיידד איתו, ולחיות טוב ככל שניתן כל עוד יש בנו חיים. הקשר שלנו והדרך שעשינו ביחד לימדו אותי שהמוות חשוב לחיים*, והוא שנותן להם את הצבע והטעם הייחודיים להם.
כשנשארה להשגחה בבית החולים לאחר שקיבלה את המחזור השני של הטיפול הנסיוני החדש, באתי לבקר אותה. על אף הקושי הפיזי, היתה תחושה שיש עוד זמן, וקבענו להיפגש אחרי שתתאושש קצת. במשך כמעט שבוע כל נסיונותי ליצור איתה קשר לא צלחו, ויום אחד, כשהתקשרתי, ענה לי אביה. הוא לא דובר אנגלית או עברית, אבל לא נדרשו שם מילים ואני מיהרתי להגיע לבית החולים. יומיים אחר כך, בשעת בוקר מוקדמת, הגיע הסבל שלה אל סופו, כשידה אחוזה בידו של אהוב ליבה.
תודה לך, יקרה, על שהיית ועל שהזמנת אותי ללוות אותך בדרך שלך. לעולם תהיי בלב שלי.
*׳המוות חשוב לחיים׳, ספרה של דר׳ אליזבת קובלר-רוס, הוא טקסט ישיר, מלא כח ובלתי מתפשר שעוסק בחיים, במוות ובחיים שאחרי המוות, והוא ההשראה שלי לפוסט הזה. בימים אלה ממש אני קוראת אותו ואני מרגישה את החלקים הפנימיים שלי נעים ומתארגנים מחדש.
מתמודדת עם סרטן? מישהו קרוב לך חלה בסרטן? אני מזמינה אותך להיות איתי בקשר
