אחותי הקטנה מתחתנת בעוד 12 ימים ואבא שלנו לא פה. כשאחותי ובן הזוג שלה התארסו, כולם מאוד התרגשו ושמחו אבל אני, בכיתי. לא בכי של התרגשות, בכי של כאב ויגון. בכי שלא הצלחתי לעצור, הדמעות זלגו בזו אחר זו ללא שליטה.
כעסתי עליהם, לא הצלחתי להבין איך הם מסוגלים לשמוח ולחגוג את האהבה שלהם כשהוא לא כאן. עוד יותר שעדיין לא חלפה שנה מאז שהוא נפטר. כאבתי את המוות שלו גם בשמחה. לא הבנתי. לא הבנתי איך אפשר להמשיך את החיים ככה פחות משנה אחרי שהוא נפטר. כעסתי שהם לא רואים אותו, לא רק שכעסתי רתחתי. את הרגשות האלו חלקתי רק עם שתי חברות שלי שניסו לגרום לי להבין את חתני השמחה. פה עצרתי, החלטתי שלא לשתף אנשים כי הרגשתי ששופטים אותי. שאף אחד לא מבין אותי כמו שאני לא מבינה אחרים. היה לי קשה מאוד עם הבשורה הזו.
הימים חלפו והתחלתי להבין. הבנתי שמותר לי לשמוח, שמותר להם לשמוח. הבנתי שאני מתמודדת בגבורה אבל גם מחמירה ומגזימה. הבנתי שהחתונה שלהם זו הצהרה – שהם אוהבים את החיים בדיוק כפי שאבא אהב.
הבנתי שטעיתי.
החתונה הזו הגיעה בדיוק בזמן. בזמן הכל כך קשה היה לנו אויר. יכולנו להתמקד ולהתרכז בדברים אחרים, דברים משמחים. אומנם פחות שיתפתי פעולה אבל לא הראתי את התחושות והרגשות שלי כלפי חוץ. הבנתי שהייתי צריכה את הזמן שלי כדי להתמודד עם עצמי.
לדעת לשמוח זה דבר חשוב וזה לא אומר שלא כואב. מותר לשמוח בכל מצב, גם באבל. ההסתגלות לאבל קשה, עוד יותר כשיש אירועים משמחים. במקום להסתכל על מה אנחנו מפסידים ומה הוא מפסיד כשהוא לא פה התחלתי להסתכל על מה אנחנו מרוויחים. אני מרוויחה גיס נוסף מקסים, אירוע משמח, אמא רגועה, זיכרונות שאנחנו יוצרים לילדים, אחות רגועה וכמובן שאני מרוויחה את עצמי כמו שאני אוהבת.
אני מזכירה לעצמי שמותר לי לשמוח ושאבא אם הוא היה כאן היה אומר "הלכו החיים? צריך להתמקד במה שיש ולא במה שאין" כפי שהוא אמר לי מספר פעמים בחיים.
אבא שלי עוז דשא ז"ל