ה"למה" שלי

צילום: תמר בנין

 

צילום: תמר בנין
צילום: תמר בנין

ה"למה" שלי

הרגע שבו הבנתי שזה מה שאני צריכה לעשות, לא היה רגע אחד, אלא אוסף של רגעים והבנות:

אני זוכרת את עצמי אחרי לידה, עם אמהות ותינוקות סביבי, בשיעור פילאטיס עם תינוקות. כולן שמחות לצאת מהבית, כולן שמחות לעשות משהו עם הגוף. זה באמת ממש כיף. באות, מתאמנות (מניקות, מחליפות, מרדימות, אבל מצליחות גם קצת להתאמן), הולכות. אוירה טובה. אבל רגע,

כשהשיעור נגמר כולן מתפזרות..

לא מדברות על עצמנו,

לא מדברות על הגוף שלנו.

במהלך השיעור אחת המתאמנות הורידה חולצה ונשארה עם חזיית ספורט והיא קבלה מחמאות על הבטן השטוחה. היא ישר התנצלה, הסתייגה, היססה, "לא.. אבל יש לי סימני מתיחה.. אבל החזה שלי נפול.. אבל..". ואני שואלת את עצמי, למה היא כל כך מתנצלת שהיא מרגישה בנוח עם הבטן שלה?

למה כולנו כל כך מתביישות?

במעגל אימהות אחר, בו אנחנו רק מדברות, אין התייחסות לגוף, ולדימוי הגוף אחרי הלידה, ובכלל, כנשים.

 אוירה נעימה, כולן מקסימות.

אני שומעת אותן, את האימהות הטריות,

מדברות על ה"חזרה לעצמי", על מתי תרד הבטן, על הבושה שבסימני המתיחה, על כמה משקל ירד וכמה עלה.

הרבה כאב, הרבה בושה, הרבה רצון שהגוף כבר ישתנה.

ואני שואלת את עצמי, למה? למה אני לא שומעת אף אחת מתגאה ונהנת מהגוף שלה? למה כולן רוצות אותו אחרת?

אני מנסה להאחז ברגע אחד שבו נפל האסימון –

 אך ברגע שנפתחו לי העיניים, ראיתי שכל הנשים, בכל גיל, בכל משקל, לא נהנות מהגוף שלהן. מתנצלות שהוא יפה ובריא, רודות בו, מרגישות לא מספיק.

כשהייתי נערה, אני זוכרת שהלכתי עם אמא שלי על חוף הים, ואמרתי לה בעצב רב שנועדתי להיות שמנה, שזה הגורל שלי. ואני זוכרת שזה מאוד העציב אותה.

אני זוכרת את הכאב, הבושה, תחושה ה"לא בסדריות", הכשלון, הבנה שאין לי איך לשנות את עצמי ושהמטרה והאושר טמונים רק ברזון. רק בלהיות אחרת ממה שאני.

מה אם אמא שלי או כל אחת אחרת היו מספרים לי שלשקול 60 קילו זה בכלל לא נורא? שגם אם אשקול יותר או פחות, אוכל להיות יפהפיה ומהממת,

ואפילו

שהערך שלי לא נמדד במראה לבדו?

לאחר לידת בני הראשון, שנתיים אחרי, התחלתי לרוץ, עם חברה ומאמן. במשקל 90 קילו. עם הרבה ספקות והרבה אמונות על מה הגוף שלי יכול או לא יכול לעשות במשקל כל כך גבוה.

כמה חודשים אחרי, אני זוכרת את התחושה של לרוץ 6 ק"מ בחורף הירושלמי, לנשום אויר קר, להרגיש את העוצמה בגוף, את הדם זורם, את הרגליים רצות, ואת הגוף כל כך נהנה מעצמו. בנוסף, חזרתי לאימוני הפילאטיס, התחזקתי. הראש והגוף אחד. יש שקט במחשבות ויש לי תחושה טובה עם עצמי. נעים לי בגופי.

הפעם הראשונה שהרגשתי נפלא עם עצמי בחנות בגדים:

קניית בגדים תמיד הייתה עבורי סוג של סבל, תזכורת שאני במידה גדולה, תזכורת לכמה קשה לי עם הגוף שלי, ולצד זאת התקיימה ההבנה המוזרה שהרבה בנות סביבי מרגישות אותו דבר. גם אם הן רזות ממני. המראות, המוכרות, הבגדים שלא תמיד מחמיאים, הרצון העז לשקול פחות, להראות אחרת, להראות מושלמת כמו הדוגמנית בקטלוג..

לפני 4 שנים, נכנסתי לחנות בגדים מאוד מיוחדת, עם מגוון מידות ממש רחב. המוכרות הציעו לי המון בגדים – היו הרבה אפשרויות. וכל כך הרבה בגדים היו יפים עלי. הייתי במשקל שיא, ועל אף זאת, הרגשתי שאני נראית נהדר. הבנתי שמותר לי. מותר לי להראות טוב, מותר לי להרגיש טוב עם עצמי.

גם במשקל גבוה.

בעצם, תמיד מותר לי.

זה היה חדש ומהפכני.

אסופת הרגעים האלו בנתה לי את הרצון ליצור בית לנשים. מרחב שבו ניתן לעבוד עם הגוף, לחזק אותו, ללמוד עליו, להתחבר אליו.

ולצד זאת לדבר עליו, לדבר על דימוי הגוף ולאט לאט להבין, שכן, מותר ואפשר להרגיש טוב עם עצמי בכל משקל, צורה וגיל.

איפה אפשר להצטרף לפעילויות שלי?

*סדנאות (המשלבות פילאטיס ומעגל שיחה)  – בכל הארץ.

*הרצאות על דימוי גוף חיובי – ניתן להזמין לכל מקום בארץ, לכל גוף או מוסד (ארגונים, חברות, ערבי נשים, מכינות קדם צבאיות, תיכונים ועוד)

 *אימוני פילאטיס אישיים בירושלים ובצפון ים המלח

*שיעורי פילאטיס קבוצתיים בירושלים וצפון ים המלח

רוצה להזמין אותי להעביר סדנה לחברות או במקום העבודה? או לפתוח קבוצה אצלך בסלון? מוזמנת לדבר איתי:)

טל': 0545833101

מייל: anat.asody@gmail.com

אתר:  https://www.pilates-positive.com/

בפייסבוק: פילאטיס פוזיטיב – ענת אסודי

pilatespositive
*סדנאות דימוי גוף חיובי המשלבות אימון פילאטיס ומעגל שיחה מונחה *הרצאות על דימוי גוף חיובי *אימוני פילאטיס אישיים ובקבוצות בירושלים ובצפון ים המלח