אלכסנדרה אומרת שלידה היא דרך. לפעמים מפותלת עם הרבה כניסות ומעברים ולפעמים הדרך ישרה וסלולה. אבל גם בדרך הישרה הזו ישנם המון מקומות נסתרים של הנפש. היא תמיד אומרת שזמן לידה הוא זמן של סליחה. סליחה של היולדת דוקא למקומות הכי פגיעים שלה. סליחה דוקא למי שפגע בה הכי חזק ועמוק. אני לא מבינה מה היא אומרת אבל ממלאת את הוראותיה בדבקות. בכל לידה אני לוחשת ליולדת באוזן שזה זמן סליחה. דווקא לבקש סליחה ממי שהכי פגע בנו. לאו דווקא לסלוח לו. אלא לבקש ממנו סליחה.
אלכסנדרה גרה בדירה קטנה ברמת גן, שלהיכנס אליה זה קצת להיכנס חזרה לרחם. דירה של רוסים, קטנה קטנה, מלאה בכל מיני חפצים והמון ספרים, בלאגן שאי אפשר לתאר. אבל מין סוג של בלאגן שהכל מונח במקום. כל מילימטר יש בו דברים, ספרים , דפים, בובות, כלים והכל במין בלאגן מאורגן. יש לכל הדברים ולכל האנשים שבאים מקום, וגם תמיד יש אצלה אוכל. אוכל רוסי, שמן וטעים, שאני לא מעיזה אף פעם לקנות לעצמי הביתה. אלכסנדרה מורחת לי פרוסת לחם טריה בשכבה כבדה של חמאה, מניחה עליה פרוסה עבה של גבינה רוסית שמנה ומעל כמה דגים מעושנים נפלאים, ואנחנו יושבות ומדברות.
והנה אנחנו במוסקבה. אלכסנדרה גורביץ המיילדת האלדרית האהובה, ועד שלוש מיילדות מקומיות. מרינה קטיה וסווטה. ואני. לפנות ערב הגענו לבית של קטיה. דירה קטנה בבניין שיכון ענקי, בשכונה עמוסה שיכונים מלבניים עם המון כניסות להמון דירות קטנטנות. שיכונים אפורים וכעורים. הדירה של קטיה קטנה וצבעונית עמוסה חפצי נוי : איקונות של מריה וישו, בבושקות רוסיות, צלבים מעוטרים, אגרטלי פורצלן עם דמויות מלאכים, פרחים מלאכותיים, סרוויסים מבריקים של כוסות קפה קטנות. בסלון הקטן עומד ארון עץ מגולף חזק ויפה, בפינה השניה שולחן וכסאות, ומשם בהמשך במטבח הפצפון מתבשלים בורשט ריחני וירקות מאודים, שדקות אחדות אחרי כן מוגשים לשולחן לצד דגים מיובשים. מרימים לחיים ושרים. חיוכים. חיבוקים. שוב מתנשקים. "תאכלו, תאכלו, תטעמו מזה גם, כדאי, הכוס שלך ריקה…" כל הזמן. עוד מטעמים שהיגיעו מהכפר, ירקות מהדאצ'ה בפאתי מוסקבה. פיטפוטים, צחוקים. מצלצל הטלפון. מרינה עונה. יש לידה והיא צריכה כבר ללכת. "רגע, אני רוצה לבוא גם." עוד 3 משפטים לטלפון ואנחנו ממהרות לצאת מביתה דרך מבוך הענקית, עוד דלת ועוד דלת, מעלית עד קומה 27 ואז מסדרון ארוך למעלית נוספת דרך עוד 3 דלתות חורקות. "זו הלידה השלישית שלהם." היא מסבירה "הלידה הקודמת היתה כל כך מהירה שכמעט לא הספקתי להגיע."
- הספר "סודות הלידה- ידע קדום בעולם מודרני"
היא מנווטת במרחבי העיר הענקית. זו מרושתת שדרות רחבות שמכל אחת מהן מסתעפים רחובות. לרחובות אין שמות רק מספרים שמהם מתפצלים עוד רחובות ועוד מספרים, והכל שיכונים על גבי שיכונים. מבוכי בנייני שיכונים רחבים, לכל שיכון עשרות כניסות שכולם, כל השיכונים וכל הכניסות נראים בדיוק אותו הדבר. עם המכונית הקטנה של מרינה אנחנו נוסעות בתוך המבוך. אני אחוזת התרגשות, מרינה מלפנים שלווה ורגועה. ימינה ושמאלה "והנה, זה כאן." היא אומרת אחרי אינספור פניות, ואנחנו יורדות. הבחירה שלה בבניין הזה נראית אקראית. בקלות אפשר ללכת לאיבוד בג'ונגל השיכונים המבוכים, השערים, הדלתות, המעליות והמעברים בשכונות המגורים של מוסקבה.
השעה כבר אחת עשרה בלילה. מחוץ לשער הכניסה הנעול יושבים כמה נערים ושותים. אנחנו חולפות על פניהם . מרינה שקטה עיניינית. ללידה היא מביאה עמה תיק קטן, לא יותר. בתיק יש לה דופלר, סטטוסקופ, שפופרת קרן, המון הומיאופתיה בבקבוקים קטנים ואולי עוד כמה משחות. זהו. בלי בריכה, בלי כדור פיזיו, בלי ציוד הנדסי כבד .
ואז שוב מבוך, פתחים ומחילות. ראשית, דלת ברזל ענקית וכבדה בכניסה הראשית שנטרקת אחרי גבנו. עתה יש מולנו דלת נוספת. הדלת הזו נעולה ויש קוד עם אינטרקום לקונסיירג' שפותח אותה מבפנים. אנחנו עומדת בשטח הצר בין שתי הדלתות, מרינה מקלידה את הקוד. הדלת נפתחת, מסדרון שמתפצל ימינה ושמאלה למעליות. יש כמה מעליות בבניין וכל אחת עוצרת בקומות אחרות. מרינה מנווטת ואני אחריה. על כל הקיר תלויות בצפיפות שורות שורות תיבות דואר ישנות בכל מיני גדלים וצבעים. אנחנו עולות במעלית לקומה הנכונה ואז שוב מסדרון ושוב דלת, ושוב מסדרון, כל מסדרון צר מקודמו, עד שסוף סוף אנחנו עומדות מול הדלת, וגם כאן לפני הכניסה ישנה מבואה מוארכת, צרה עוד יותר. ליד הקיר מדפים צפופים עם מקום לאופניים והמוני זוגות מגפיים ונעליים. אנחנו חולצות נעליים ומשאירות אותם שם. כך נוהגים כאן כולם, בכל הדירות ובכל הבתים.
גם בתוך הדירה המבוך לא נגמר. המבואה הדחוסה מובילה למטבח קטנטן וסגור שמוביל למסדרון המשמש גם פינת עבודה עם שולחן מחשב. לאורך המסדרון דלתות סגורות, והכל לוטה בחשכה כי כבר לילה ומאוחר וגם צריך לחסוך בחשמל.
דירה רוסית טיפוסית. הזוג הוא והיא גבוהים מקבלים אותנו במטבח הקטן, ביחד עם תוכים ושלושה חתולים שצצים ומגיחים מידי פעם ממסתרי הדירה. הבעל גבוה מאוד ורחב, וגם היא אישה לא קטנה עם רעמת שיער ג'ינג'י בוער, ויחד הם ממלאים בגופם כמעט את כל שטח המטבח. מרינה מדברת עם האישה ברוסית. "תכירי, ציפי." היא הציגה אותי בפניה. "פרבייט." אמרתי בחיוך, וזהו, מאותו רגע נהייתי כמו דג. רק מתבוננת ומבינה. לא אומרת דבר.
יש קצת צירים. האישה מדווחת, ובינתיים אנחנו יושבים כולם בנחת במטבח. שותים תה, אוכלים לחם רוסי עם גבינה וחמאה ומחכים. העניינים מתנהלים בעצלתיים, אף אחד לא מזדרז וגם לא מתרגש במיוחד. מרינה מכינה חליטה מצמחים המכילה שיח אברהם המאזן הורמונאלית ומפחית דימומים וצמחים נוספים. את התה היא שומרת בינתיים. זה לא לעכשיו.
אחר כך אנחנו עוברים לאחד החדרים. מהמטבח, דרך המסדרון, דרך הדלת שמאחורי שולחן המחשב, אנחנו: מרינה, אני והזוג נכנסים לחדר עמוס רהיטים: מזנוני עץ מאסיביים, חלקם סגורים, חלקם פתוחים, עמוסים סלסלות עם בגדים, מעט צעצועים והרבה ספרים. שולחן עבודה ,מיטה זוגית ולצידה מיטת קומותיים. על אף הצפיפות והקשר הרופף בין פרטי הריהוט השונים, החדר מאוד מאורגן ומסודר. מרינה מנהלת את העניינים בשלווה ובשקט. "הולכים לישון."
הפעם האחרונה שישנתי במיטת קומותיים למעלה היתה, להערכתי, בצבא, אבל עם זאת ישנתי מצוין. בחמש בוקר נשמע כאילו מישהו מסדר את החדר, לרגע הייתי בטוחה שזהו, הולכים. הלידה לא תקרה בשלב זה. יש עוד זמן כנראה, אלא שאז הסתבר שהיולדת כבר נמצאת בעיצומה של לידה. בצירים עמוקים ותכופים. מסג'?! סימנתי לה בתנועות ידיים. מילה אחת לא נאמרה בינינו. רק מידי פעם שאלתי "גוד?" והיא ענתה "דה." זהו. שקט דממה. ריכוז פנימי מוחלט.
כל העת מרינה בחדר. גם היא בשקט, כמעט ולא אומרת מילה. בצד דולק נר. בשש וחצי בבוקר היולדת הגי'נגי'ת הבוערת ובעלה הקוזק העצום בחדר האמבטיה. בשקט. הציפורים מתעוררות בחוץ. השמש עולה, בוקר צלול וכחול. מסביב קולות קומקומים שורקים מהדירות שליד, ילדים מפטפטים חביתות מיטגנות. וכאן שקט. . רק היולדת, מרינה אני בחדר. היולדת מצטרפת אלינו הילדים ושאר בני הבית ישנים. מתחילה ללחוץ בעמידה, ומרינה רוכנת מתחתיה. מתבוננת. בלי מילים וללא מגע. היולדת בשיא הריכוז. מרינה תומכת בה בלי מילים וגם בלי מגע. רק נוסכת סביבה תחושת בטחון אינסופית ושלווה. התינוק מתחיל לצאת. היולדת רכונה על המיטה שעונה על ידיה וברכיה. ריר יוצא , גם דם, בליטה מתהווה בפתח היא נואקת כמו חיה. מרוכזת, סמוקה, מזיעה, פוערת פה, נוהמת .אחר כך מגיח הראש, נשימה , פיסוק רחב עוד אנקה חייתית, עוד צליל ממעמקים והתינוק בידיים שלה. בשלווה, בחיוכים, בציחקוקים קצרים ובמחיטת אף דמעות בעיני שלושתינו. התינוק מונח על האם האדמונית, היא מחבקת אותו מלקקת אותו לוחשת וממלמלת מילות נחמה, מריחה אותו מסתכלת, הוא פועה פעיות רכות, משתעל קצת נהיה ורדרד ,פלומה צהובה אפרוחית על ראשו, בהיר כמו שמש זהובה על אלומות החיטה.
את הספר "סודות הלידה – ידע קדום בעולם מודרני" אפשר לקנות בחנויות הספרים ואצלי- פייסבוק: ציפי מונט- ידע קדום בעולם מודרני
