הלוחשת ללחמניות

ללחמניות יש מקום של כבוד אצלנו בבית. כל יום הן יוצאות בשיא תפארתן בערב ומכינות את עצמן לסנדויצ'ים לבית ספר. זה נושא לא פשוט הלחמניות האלה וההתעסקות סביבן. פעילות כה טריויאלית, אך שוחקת מאד, במיוחד למי שלא רגילה להיות במחיצתן מדי יום. מתחילה להיווצר פה אינטימיות שכזו, אולי זה הזמן לשאול יחסינו לאן.

השבוע שמעתי את אביעד בלי טל ברדיו, רותם אבוהב הגישה לצידו את תוכנית הבוקר. היא דיברה על פולחן הכנת הלחמניות שלה לילדים לבית ספר, ושהיא כבר לא יכולה לשמוע את המילה לחמניות. זה כל הזמן מעסיק אותה, מה לשים בהן, האם יש מספיק לחמניות בבית, זה נהפך אצלה לסוג של סיוט.

כמה הזדהיתי איתה. החיים שלי עכשיו הם סביב הלחמניות.
כל יום בערב אני נכנסת ללחץ מחדש אם יש לחמניות. אם לא, מלקה את עצמי למה לא חשבתי על זה קודם (וחושבת על זה כל היום). בהלה פושטת בי בכל הגוף רק כשעולה המילה לחמניות.
למי שצריך תזכורת, הלחמניות והכנת סנדויצ'ים לא היו בטריטוריה שלי עד לפני כמה שבועות, פשוט בגלל הגבס של בן זוגי (ראו פוסטים קודמים בקישור), הם עברו לחסותי.
זאת לא חסות הכי טובה, חסות קצת אובססיבית, שמעסיקה בערך פעם בשעה כל יום.
בין כל המחשבות שמתארחות אצלי, נכנסת לחמניה אחת ומפריעה. אני מנסה להשתיק אותה, אבל אם אני עוברת במקרה ליד מאפיה או סופר, היא מתחילה לצעוק "קחי אותי, בבקשה, ותביאי לי גם חברות". אני נגררת אחריה, לא משנה אם יש לה חברות או לא בבית, קונה סטוק של ארוכות, עגולות, עם/ בלי שומשום, קמח מלא, כוסמין, מכל הבא ליד.
בדרך כלל חצי מהן הולכות לפח, אם אני לא מקפיאה. אמנם חובבת בצקים מושבעת אני, אבל גם לגוף יש פה מילה, הכל נדבק לחלק האחורי הזה ותופס בעלות.

כשמגיעה שעתן היפה של הלחמניות בערב (בבוקר אין סיכוי שאני מספיקה גם את זה) אני מתבוננת בהן, כמה יפות וחלקות, בוצעת אותן באמצע ומושחת מעליהן איזו פיסת חביתה/ טונה/ ממרח שוקולד… זהו. זה הסבב. שלושה ימים מקורית ושלושה ימים חזרתית.
אני מתרגלת מיינדפולנס בזמן החיתוך והמריחה וזה מעביר לי יופי את הזמן, גורם לי אפילו להשתדל יותר ולהתרגש מהטרנספורמציה שעוברת הלחמניה היפה עד שנארזת בנייר שעווה והולכת לנוח במקרר עד מחר.

אני יודעת שיש דיון שלם סביב הסוגיה, האם להכין לחמניה בבוקר או בערב לפני. אני לא אכנס לזה, אין לי כוח לנימוקים בעד ונגד.
יש גם דיונים נוספים, אם להקפיא ולהפשיר או לקנות כל יום טרי. אני אפתור את הדיונים האלה מראש בהסכמה, שכל מי שקונה טרי כל בוקר ומכין על הרגע הוא הורה מושלם.
אני (ואולי עוד רבים כמוני) לעולם לא אגיע לדרגת מושלמות שכזאת. אני מהמקפיאים, מפשירים, מכינים בערב. אמא פגומה, אבל צודקת 🙂
כשאני דוגמת את הילדים מדי פעם, הם אומרים שזה טעים. אני אפריך את השמועות שהחביתה נדבקת לנייר והטונה מרטיבה את הלחמניה . אצלי זה לא קורה.
כנראה הלחמניות מתחשבות בי, אחרי הכל, זה זמני כל ההתעסקות איתן, רוצות לעשות לי גוד טיים.

בתמונה אני בכאילו אוכלת לחמניה

היום הלחמניות הן הכוכבות, אבל שלא תתבלבלו. קולם של הגרביים לא נשמע אמנם, אך זה לא אומר שהם לא בתמונה. הם בגדול נמצאים בתוך הבלגן הכביסתי, רק שבעל הגבס מטפל בהם, אז יש קצת שקט בגיזרה.

ולסיום, כדי להפגין את כישוריי, לא רק כעקרת בית לא למופת, לקחתי את האוטו לטסט השבוע. כבר כמה שנים לא עשיתי את זה, בן זוגי אחראי לנושא. אישה שהולכת לטסט זה נושא לפוסט נפרד.
רק אגיד, שכדי לעבור, מאד עזר לי לשים אודם, לחייך ולגלות קצת חוסר אונים מול הבוחנים. כדאי שהאוטו יהיה בסדר כמובן, אבל הוא לא חייב להיות מושלם. העיקר שתהיה איזה חמודה מאחורי ההגה, עדיף בלונדינית, אבל ממש לא חייב.
כמה כיף לצאת קצת מהלחמניות ולגלות עולמות חדשים 🙂

אני והבנות ולחמניה אחת