היי,
מה שלומך?
לא יודעת מאיפה להתחיל ומה הכי מטריד אותי לאחר שצפיתי בעדויות של הלוחמים מאסון השייטת, האמת שנחשפה? הטראומה שהם תיארו בפרטי פרטים? המחשבות שרצו לי כל הלילה, משפטים של הלוחמים הדהדו במוחי, הידיעה שהם הרגישו כי משהו לא תקין.
נחרדתי מדבריהם של הלוחמים, הגברים שלנו, חושבת על הבן שלי והחברים שלו, על הבנים של החברות שלי, עוד כמה שנים גם הם יתגייסו לצבא.
לא הצלחתי להרדם בלילה, העדויות של הלוחמים בכתבה גמרו את שנתי, חשבתי לעצמי למה זה כל כך מזעזע אותי, הרי זה ידוע שהצבא מסתיר אמיתות, ברור שיש טעויות.
היינו באילת בתחילת השבוע, חזרנו אתמול, כשישבנו בחוף ושתינו לנו בירה, התבוננתי בכל הצבעים מסביב, משפחות ערביות, דתיוות, חילוניות, תיירים ממדינות זרות ומשפחות בכל מיני צורות, כולם כאחד מחייכים ומאושרים באוירה של שמחה וחופש.
בזכות הלוחמים שלנו, אנחנו יושבים בבתי קפה ומסעדות ומתהלכים חופשיים במדינה שלנו.
בזכותם ובזכות כל אלו שמסרו את נפשם על אדמת הארץ הזאת.
ביום שלאחר הכתבה יצרתי קשר עם מספר לוחמים שהסכימו לשוחח איתי.
חשבתי לעצמי תוך כדי שיחת טלפון עם לוחם ישראלי כשברקע מאחד הבתים בוקעים קולות של מסיבה ושמחה גדולה, שהדור הזה שאנחנו מגדלים אין להם באמת מושג אמיתי למה שקורה פה. שזה טוב מצד אחד, הצלחנו לייצר חיים נורמליים של שפע ושל שמחה ולא רק חווית השרדות, מלחמות ומוות. אבל בעשרים שנים האחרונות, הטאבו על הלוחמים שלנו התערער.
יש דבר אחד שאל לנו לשנות ואסור לנו להמשיך למסמס את הערך החשוב הזה ערך האחדות, כי כנראה במבט לאחור, לשרת בצבא היה ערך עליון, להגן על המדינה היה ערך חשוב שיצר אחדות בעם, שלמענה כולנו הבנו שאין לנו ברירה ולפחות הצבא והלוחמים שלנו היה מקור לחיבור וגאווה.
"למשל אחרי מלחמת לבנון השנייה, קמה זעקת המילואימנקים, הם שבו הבייתה למציאות ונשארו לבד עם הכאב, הטראומה והזכרונות הקשים ואין את מי לשתף.הזעקה יצרה למעשה את ההבנה שהם חייבים קבוצת תמיכה לשבת אחד עם השני ולדבר כי רק הם יכולים להבין אחד את השני" , סיפר לי לוחם לשעבר, והוסיף "שהצבא עושה טעויות, אבל כחיילים עלינו להצמד לחוקים וכן לסמוך על המערכת עד כמה שניתן, לשנות ולשפר מתוכה."
היום אני מתבוננת על הגברים סביבינו אחרת, בהמון אהבה והערכה על כל מה שהם ניאלצו לעבור ולבצע לנוכח המציאות בה אנו חיים. קצת כמו שהבטתי בלוחמים שהייתי ילדה קטנה. הגברים הישראלים שלנו, חלקם פצועים, בכתבה אפשר להבין שכל אחד לוקח את הטראומה בצורה אישית כפי שכל אחד מהם חווה אותה.
חמישה לוחמים, גברים שמסתובבים בעולם עם טראומה, כמוהם המוני גברים בארץ שלנו, שאחרי שהשתחררו מהצבא המשיכו לשאת את הזיכרונות הקשים, פציעות פיזיות, שיקום וטיפולים לכל אחד ששרד יש את הדרך שלו להתמודד ולנצח, בנינו חיים גברים שמתמודדים עם פוסט טראומה ותחושת אשמה קשה.
מי מטפל בהם אחרי המלחמות?
הנשים שלהם, האימהות שלהם, האחיות והחברות שלהם, הן שם כל הזמן. לא לישון בלילות, לדעת שהגבר או הבן שלך נמצא אי שם בחור מפחיד ועויין, שהמדינה שולחת אותם לבצע תרגיל סודי.
"יש לצבא חוקים, ברגע שהילד שלי נכנס לצבא הוא כבר לא ילד, את צריכה להבין שברגע שהצבא הכשיר אותו להחזיק נשק, הוא כבר לא ילד, הוא בחור עם אחריות, שלומד את החוקים והשפה של המסגרת, את צריכה לחנך את הבן שלך להיות חייל טוב, לא משנה אם הוא יהיה לוחם או שקמיסט העיקר שיהיה חייל טוב, אין בא לי או לא בא לי, יש פקודה וצריך לבצע אותה על הצד הטוב ביותר." כך אמר לי לוחם אחר.
כל כך אהבתי את האמירה שלו לחנך את הנער להיות חייל טוב, שתורם למערכת ולא משנה באיזה תפקיד, כי כל תפקיד הוא חשוב למערך הגדול הזה שמגן ושומר עלינו.
כי אין לנו מדינה אחרת.
תודה,
מאיה.