הלב שלי בוער

שם, מול המדורה, בהילולת רבי שמעון בר יוחאי, הכירו לי את מי שיהיה בעלי. נעם.
התאריך הזה, לג' בעומר, הפך להיות התאריך הראשון בסיפור שלנו, שם הכל התחיל.
ולא היה לי מושג ממה שיקרה עוד, וכמה התאריך הזה יהפוך למשמעותי.

כשהייתי בת 22 , עלינו לטיול השנתי שלנו בצפון, הבכורה שלנו יושבת מאחורה בכסא הירוק-כחול,
שמבליט את העיניים שלה. היא בת שנה וחודש והיא כל עולמי.
בדרך, באוטו, אמרתי לנעם, שאני רוצה לנסוע למירון. אף פעם לא הייתי במירון.
ואני יודעת בדיוק על מה אני רוצה להתפלל. לא הייתי צריכה לומר, הוא כבר ידע, רצינו בן.

ושם, ברחבה, אחרי שהתפללנו, סיפרנו איך שנינו נדרנו שאם יוולד לנו בן, נקרא לו יוחאי.
וכמו בסיפורים האלו בספרים, אחרי 9 חודשים, הריון בריא ושמח, ביום שבו מתפללים את תפילת הבנים,
בלידה טבעית ומדהימה, נולד החלום שלי,
יוחאי.

שום דבר לא הכין אותי, לפרידה ממנו. ילד של ברכה, שהלך בפתאומיות.
ניסיתי להתפלל, כמו שעשיתי כשרציתי לקבל אותו, קיוויתי שמי ששמע את תפילתי אז, ישמע אותה גם עכשיו.
.
.

בעוד חודשיים נציין 10 שנים לפטירתו. מי היה מאמין?. בעוד שבוע וחצי, יהיה תאריך יום הולדתו.
שני תאריכים, שאני דוחה את הקץ מלחשוב איך אעבור אותם.

אבל היום, הערב, לג בעומר, כשאמלא את תפקידי כאמא, ואלווה את ילדיי למדורות,
ואנשים ישירו שם "בר יוחאי", הסדק בלב שלי יקרע עוד קצת.

"ולפני שתעצום עיניים
שמור לי נשיקה אחת
לפני שניפרד לעולם ..
ונגן לי את השיר
שאני אוהבת
מהתחלה ועד הסוף
ורחם עלי
כי אני נשארת
לבד את השברים לאסוף " (עילי בוטנר)

החיים שלי מלאים בחיבורים האלו, בין עצב לשמחה, מעברים חדים בין חגיגות וזיכרונות.
יש משהו בציון הזה של עשר שנים שגורם לי להתגעגע עוד.
אולי זו אני, מוכנה יותר, חזקה יותר, מעזה יותר, לגעת, לפתוח, לזכור, להתגעגע.