כבר מגיל 20, רגע לפני הלימודים, הבנתי שמשהו בקונספט הזה של בחירת מקצוע לחיים לא מתאים לי עד הסוף. לא הבנתי איך אני יכולה לבחור במה לעבוד כל חיי מעכשיו ועד הפנסיה. בחרתי ללמוד עבודה סוציאלית כי רציתי מאוד לעבוד עם אנשים, מצאתי עבודה עם הורים וילדים שעושה אותי מאושרת וממלאת אותי בסיפוק. ועדיין, בתוכי הרגשתי שאני מוותרת על תחומי עניין רבים שקוראים לי "אל תעזבי אותנו".
אתם יודעים איך זה, עומס החיים והשגרה גרמו לי קצת לשכוח כל מיני תחומים שאני אוהבת ולוותר עליהם, אבל למזלי הם לא ויתרו עלי.
אומרים שבכל לידה משהו נולד גם בנו- האמהות, ואכן בשתי חופשות הלידה של הבנות המדהימות שלי, חזרו אלי תחומי העניין שאהבתי. לאחר הלידה הראשונה התחלתי ללמוד צילום, והרגשתי איך אני לאט לאט מרגיעה את הרעב האמנותי שלי. גם בעבודה הסוציאלית נהיה לי עוד יותר כיף ומעניין, והבנתי כמה החוויה והיופי של הצילומים, מאזנים את המורכבויות של העבודה הסוציאלית.
לאחר הלידה השניה, פתחתי בלוג בפייסבוק בשם "אינטואמא", שמהר מאוד צבר תאוצה והתפתח גם לסדרת סדנאות לאמהות. הבלוג מאחד הרבה חלקים שנמצאים אצלי: הכתיבה, הצילום, היצירתיות, ההורות האישית והידע המקצועי.
הבלוג הזה בעיקר מסמל את כל מה שאני מאמינה בו כשזה מגיע להורות- שלפני ששומעים את כל הגישות והדעות, כ"כ חשוב שנאהב את עצמנו כאמהות, נהיה קשובות לעצמנו ולצרכים האמיתיים של ילדינו ונהיה בטוחות בדרך שלנו. מהעמדה הזו, נוכל ללמוד ולשמוע טיפים וגישות ממומחים, חברות או משפחה, מבלי לאבד את עצמנו ואת הבטחון בהורות שלנו.
אז מה אני עושה מאז אותו גיל 20? בינתיים התחתנתי עם עדי שתומך בי להגשים את כל החלומות, ילדתי את אליה וטל, מצאתי קהילה וישוב עם נוף משגע- בנוקדים, ופיתחתי את החלקים שאני אוהבת: בהדרכת הורים, בהנחיית קבוצות, בצילום ובאינטואמא. והנה, אני פותחת עוד בלוג כאן בסלונה. שחררתי את הצורך להיסגר על עצמי, להתמקד רק בתחום אחד ולוותר על אחרים, הבנתי שהצורך להיסגר, סוגר אותי.
החלטתי שאני אפרת, ויש בי המון צדדים, ויש לי אחריות כלפי עצמי וכלפי העולם לתת במה לכמה שיותר חלקים וצדדים בתוכי. לא אשקר, יש לי מאז הרבה פחות שעות שינה, ולפעמים תקופות שאני ממש לא מצליחה להכיל את כל העיסוקים שלי, אבל יש בי גם אושר גדול, הידיים הקפוצות שלי קצת התארכו, הטבע שלי קצת יותר שלם עם עצמו, ומשהו נפתח בי, מחכה.
צילום: עדי ואפרת כהן