הפעם בחרתי להקדיש את הפוסט ל "יום האישה". מכל רעיונות הכתיבה שהיו לי לקראת יום זה, בחרתי לספר סיפור מאוד אישי, ולכן מעט הארכתי. אני מקווה שיצליח לעניין אתכם.
כמו כן, אני מקווה שבדבריי אני לא חושפת אף סוד מדינה, או אירועים ביטחוניים עלומים. בכל זאת, מסופר על משהו שהתרחש לפני ארבעים שנה. "פיקוד הצפון" שאותו אני מזכירה, עוד היה בנצרת. בסיס חיל- האוויר שהיה צמוד לנמל- התעופה בלוד, גם הוא כבר לא. ואני מאוד מקווה שמטוסי ה"דקוטה" הנזכרים, כבר אינם בשימוש מבצעי, כי כבר אז, חשתי שהם עשויים להתפרק בכל שנייה, בשל מרקמם הקרטוני (מלשון קרטון).
היות שאני עוד מהדור שחונך שלא ממהרים לספר לחבר'ה כל מה שעשית בצבא, למרות שכפי שתלמדו מהמשך דבריי, זה היה מאוד חשוב לי שיידעו. אז ליתר ביטחון אני מקדימה ואומרת שהפוסט הזה הוא כולו לכאורה, וגם נכתב על פי מקורות זרים, מה שתכלס, נכון, כי הצבא של היום יכול להתייחס אלי ואל סיפוריי רק באופן מעט "חייזרי". לשמחתי יש דברים בתחום שירות הנשים שהשתנו בו, גם אם לא מספיק.
יש אנשים, בעיקר אלו המכירים אותי מתקופת הצבא, שחושבים שאני פמיניסטית גדולה, ואולי גם אמיצה. ככל שאני הופכת את המחשבות העוברות בראשי, נראה לי שרק רציתי לחזור הביתה בשלום. לא נלחמתי על זכויות נשים, אלא נלחמתי על שוויון, צדק והגינות בהתייחסות כלפיי. ערך שגם היום אני מוכנה להילחם עבורו. אני מקווה שזה עדיין מותר, ולא יצא אל מחוץ לחוק.
חלק מכם כבר שמע ממני שאת מסלול הקצונה הקצר והמרתק שלי בצה"ל (שירות שארך מתחילתו עד סופו שנתיים וחצי, כולל חצי שנת שירות קבע במשכורת יפה) ממש לא בחרתי, אלא ככה יצא.
לאחר שסיימתי י"ב, יצאתי לשנת- שירות, ובסיומה התגייסתי. בסיום הטירונות במהלך "מסדר הדמעות" הבנתי המומה ששובצתי ל"חיל הקשר" (כמו שנקרא אז מה שקרוי כיום "חיל -התקשוב") לקורס אלחוטניות ב"בה"ד 7" (כשעוד היה בצריפין). אחרי שלושה חודשי שירות כאלחוטנית בחטיבת שריון ברמת- הגולן, הבנתי את הקונספט. וכך, אחרי חצי שנה בצבא, ענדתי את התגיות הלבנות של צוערת ב"בה"ד 12" (כשעוד היתה הפרדה בין המינים בקורס הקצינים). הדרגה הראשונה שהוענקה לי במהלך שירותי הצבאי היתה דרגת הסג"מ . עמדתי על רחבת המסדרים ב"בה"ד 7"בתום חמישה חודשי "השלמה חיילית" קשוחה ומעורבת, לצד מעט מאוד בנות, והרבה מאוד בנים בני גילי, שהתגייסו לפחות שנה לפניי, ועברו מסלול שירות רגיל, הכולל גם "קורס מכי'ם" ו"קורס קצינים" ב"בה"ד 1". לא ככה רציתי, או תיכננתי, אבל ככה יצא. לא מאהבת השירות יצאתי לקצונה, אלא מתוך רצון עז להפסיק להעביר משמרות ב"תחנת האלחוט", ובעיקר לתקוע פלגים, לשאול :"מדברים?", ולהשתדל לתת קו חיוג אזרחי (מצ"א) לחבריי מהבית ששרתו ברחבי הגולן. הייתי משוכנעת, כמעט כמו בסרט "אפס ביחסי אנוש" שהיציאה לקצונה תאפשר לי לשנות ייעוד.
אבל כמו שאתם מבינים, הכל מלמעלה. את חמשת הבנות איתן חלקתי בהמשך את ה"השלמה החיילית", הכרתי במהלך "קורס הקצינות" הבסיסי ב"בה"ד 12". כולנו האמנו שהנה אנחנו משנות מסלול. "חיל הקשר" סבר אחרת, ולא ויתר. היות שאנחנו מהדור שהמילה "צרכי צה"ל" עוד עבדה עליו, כמו גם האמירה הנכונה, שכאשר חברינו הבנים, מסכנים את חייהם, מצופה מאיתנו להתפשר בנושאי השיבוץ בשירות. באמת, לא עמדה בפנינו כל אופציה אחרת, למעט חתימה על סירוב, ובעקבותיו במקרה שלי, לחזור ולתקוע פלגים, עם סיכת מ"מ נוצצת נעוצה בדש הירכית.
עד כאן, לא התווכחתי עם ההיגיון המערכתי. אז אם מה כן התווכחתי? מהרגע הראשון ב"השלמה" אמרו לנו: "אתן שוות לבנים!" הדרישות היו שוות, וכך גם התפקוד שלנו. לאף אחד לא היה קל שם, ובטח לא לנו כנשים, שבאנו מהכשרה בסיסית שונה לחלוטין, וכן שצרכים אלמנטריים כמו מקלחת, שירותים הולמים, או דיבור בשפה שמכבדת בנות, נתפסו כבקשה מוגזמת ולא כובדו על ידי חלק מהמפקדים, גם אחרי התערבותה של "קצינת ח"ן ראשית" (כשעוד כונתה כך, ולא "יוהל"נ").
איפה ממש הרגשתי את חוסר הצדק? בשיבוצים. בעוד הבנים שובצו על- פי ההכשרה שקיבלנו, כקציני- קשר גדודיים (קשר"גים) ביחידות חי"ר ושריון, וביחידות החיל. לנו, הבנות שהצליחו להגיע לאותו קו סיום, ניתנו תפקידי מפקדה משמימים.
אחרי חצי שנה, שאני לא רוצה לחזור ולספר אפילו לעצמי מה הרגשתי במהלכה, בה עבדתי בתפקיד שולי לצד מפקדים לא מתפקדים, שחשבו שקיבלו "פקידה בכירה", הבנתי שאין לי מה להפסיד, אולי רק להרוויח. במהלך תרגיל בשטח שגם על זכות היציאה אליו נלחמתי עם מפקדי הישיר, אומרת לו ש: "ככה הבטיחו לנו בקורס". צעדתי בחוצפה של סגמ"ית בת 20 אל מפקד החיל ומפקד בסיס ההדרכה החיילי, שבאו לבקר במפקדה שפרסנו במהלך כל הלילה, על ראשו של הר הצופה על בקעת- הירדן, והצדעתי יפה. כששאלו איך אני מרגישה בתפקיד (הם התחילו) ,עניתי להם את האמת במילים מנומסות. הוספתי ואמרתי שאני מבקשת מהם לאפשר לי לעבור ולפקד על קורס המרכזניות בבה"ד, שידעתי שהמפקדת שלו עומדת להשתחרר, והוא נראה לי תפקיד שהוא חינוכי, מאתגר, והולם את כישוריי ואישיותי(למרות שהבה"ד לא היה מחוז החלומות של אף אחד).
באותה עת, לא ידעתי את כל מה שהתרחש במהלך השבועיים הקרובים מאחורי הקלעים, אבל התרחש. קצין- הקשר הפיקודי (מקשא"פ) קיבל הוראה מלמעלה או לאפשר לי לעבור, או למצוא לי תפקיד שהולם את כישוריי. כך מצאתי את עצמי מתמנה לקצינת המבצעים (קמבצ"ית) קשר של פיקוד הצפון, עם התוספת הבלתי נמנעת-פעם ראשונה שאישה עושה תפקיד כזה. אודה על האמת, באותו שלב, הפסקתי לקנא בבנים שחלקו איתי את הקורס, וזכו לתפקידי שטח בגדודים. השירות במפקדה הפך למרתק, ברמת החשיפה לנושאים, למערכות, לאנשים ולפעולות. וכן בתחומי האחריות והאתגרים האישיים.
כעבור שבוע, עוד במהלך ה"חפיפה" עם הקצין שהייתי אמורה להחליף, נקראנו למשרד המפקד, אלוף- משנה מזרה אימה, שהרעים בקולו (זה היה הדיבור הרגיל שלו, לא לכבודי) ואמר לנו: "במהלך המבצע הקרוב מעבר לגבולות המדינה, נצטרך 'מטוס ממסר' באוויר. יש צוות מקצועי מיומן שזה תפקידו, אבל אני רוצה גם אתכם על המטוס הזה".
מי אני שאגיד לו לא? או שאני קצת חוששת(בלשון המעטה) . אתם מבינים שעד אז בחיים לא טסתי לשום מקום, על שום אווירון, אלא אם כן מחשיבים את המטוס הזה שעושים לילדים, כשמרימים רגליים באוויר, ואומרים: "אווירון". קצינה שדורשת התייחסות שווה לא יכולה עכשיו לבוא ולהגיד :" אני חוששת" או "אני מפחדת".
בתוקף היותי אישה, קיבלתי ממנו משימה נוספת. היות שמעולם אישה לא עשתה זאת, צריך היה להשיג אישור מיוחד. נשלחתי לפגישה אישית, סודית ובהולה עם קצינת הח"ן הפיקודית, ששוחחה חליפות בטלפון בעודי יושבת מולה, עם המפקד שלי, ועם המפקדת שלה, "קצינת ח'ן ראשית". מי שמכיר את מערכת היחסים בין מפקדים לקצינות ח"ן, יודע שלא שררה שם חיבה גדולה. היו צרחות והתנגחויות. תשובתה של קצינת הח"ן הראשית היתה ברורה, וחד משמעית:" אסור לחיילת לעלות לבד למטוס", וזאת, כדי שחלילה לא תרגיש מבוכה או הטרדה בגובה של הרבה מאוד רגלים באוויר. לרגע חשבתי שהנה מערך הח"ן, קורא את צפונות ליבי, חש את פחדיי הכמוסים , ומוציא אותי באלגנטיות מהמשימה.
המפקד שלי חשב אחרת, ושאג לעברה דרך שפורפרת הטלפון : "מצידי, שגדוד חיילות יעלה יחד איתה, הקצינה הזו תהיה על המטוס". בסופו של דבר קיבלתי את ההכשר הנשי, לא הצמידו לי גדוד חיילות, אפילו לא אחת, ופתח המילוט שלרגע נפתח לי מהמשימה, נסגר.
עכשיו נשארה רק עוד בעיה קטנה אחת, שבאה מצד חיל- האוויר. הסתבר שמעולם לא עברתי "קורס מילוט". אתם יודעים: "אם בן אדם נופל ממטוס באמצע הלילה…" סוכם שבשל נחיצותי למשימה, הטייס יעשה לי באופן מהיר וחד- פעמי הכשרה בעלייתי למטוס, וכך היה. כשהגענו אחר- הצהרים לאותו בסיס, קיבלתי ממנו תדריך מלא איך חוגרים את המצנח, וגם איך קופצים. ככה זה, אני קצינה והכל מלמעלה.
היות שהמבצע אמור היה להתחיל רק בהמשך הלילה, ונקבע שיזעיקו אותנו כאשר יזדקקו לנו, הלכנו לנוח בינתיים בחדר שהוקצה לנו בבסיס, בקומתו הראשונה של מבנה מגורים בעל שתי קומות. נשכבתי על המזרון הצבאי החשוף שהיה מונח על מטת הברזל במדיי הב' שלי, מנסה לעכל במחשבתי את רצף ההתרחשויות בשבוע החולף, וביומיים האחרונים בפרט, מבינה שכבר אין כל דרך חזרה, מי שרוצה שוויון והזדמנות שווה, צריכה להתנהג בהתאם". מקווה בסתר ליבי שאולי בסופו של דבר לא יצטרכו אותנו, ואז אצא מההרפתקה שייצרתי לעצמי ,בכבוד ובשלום.
שקעתי באיזו שלווה, אולי אפילו נמנמתי לרגע, ופתאום שמעתי קולות דיבור רמים מחוץ לחדר, וזיהיתי ביניהם את קולו של גדי, אחד מבני כיתתי מהמושב, קצין צעיר ביחידה נחשבת. "אין מצב" אמרתי לעצמי, זה לא יכול שהוא כאן, ואין מצב שלמישהו אחר יש קול כמו שלו. קפצתי מתוחה למרפסת הקטנה שבחזית החדר, ואני אומרת לכם, הכל מלמעלה.
אני רואה שמישהו מנסה להוריד מזרן מלמעלה, ומולו ,וגם מולי, עומד גדי ומכוון אותו. "מה אתה עושה פה?" שאלתי נרעשת, והוא הסביר לי שהחדר למעלה היה חדרו, ועכשיו הם עוברים למגורים משופרים בפינה אחרת של הבסיס. "אבל מה את עושה פה?" שאל אותי מופתע. אני בחיוך ממתיק סוד עניתי בנונשלנטיות: "מחכה שיגיע תורי לעלות לטיסת ממסר". אתם רואים, הכל מלמעלה. לא הייתי צריכה לרוץ ולספר לחבר'ה במושב, הכל כבר נעשה בשבילי, ככה זה כשזה מכוון מלמעלה.
אם שאלתם, קצת אחרי חצות העירו אותי בטלטול קל, ועליתי לטיסה הראשונה בחיי. אין ספק, חשבתי בעוד ה"דקוטה" ממריאה, לא רק שעליתי לדרג הפיקודי, אלא נסקתי מעלה, וגם קבלתי תפקיד עם מעוף, "מגהצת" מספר שעות הלוך ושוב את שמי הארץ, כדי לספק קשר טוב ללוחמים בשטח, וביטחון למפקדה, וגם, ידעו על כך בכפר. בהמשך השירות שבתי פעמים נוספות על החוויה. באחת מהן אלמלא ה"חרמונית" בה צייד אותי גדי, אולי הייתי קופאת באוויר.
לסיכום: נושא שירות הבנות בתפקידים שונים בצה"ל עולה ושב מידי פעם לכותרות. אני חושבת שזכותה של כל בת להחליט מה היא רוצה לעשות במהלך שירותה, בהתאם לדרישות התפקיד ולכישוריה. כמו שאני חושבת שחובתו של הצבא, מרגע שאפשר לה, להתייחס אליה בצורה שווה והוגנת.
_______________________________________________________
תמונות:
תמונה 1-מטוס "דקוטה". מתוך "נוסטלגיה און-ליין" אתר הנוסטלגיה הישראלית.
תמונה 2-מהווי הקורס. גם לי לא פשוט לזהות את עצמי תחת "כובע הוי אר סי", אתם יכולים לקבל את זה כמשימת חידה. לפי השמועות, החבר שעומד לצידי הוא כיום רופא בעל מוניטין רב.
תמונה 3-תמונה מהווי הקורס. כורע לצידי, עמי חזן ז"ל, החניך המצטיין שלנו, שנהרג בפעילות מבצעית פחות משנה מסיום הקורס. עוד בתמונה (אשר וולך, רון ארנרייך, אלכס מנגולד, נתן, ארושס, איציק ברוורמן)
תמונה 4-סמל פיקוד הצפון-מתוך הערך ב"ויקיפדיה".
תמונה 5-מצנח. (אל תחפשו אותי בתמונה, לשמחתי לצנוח לא יצא לי, למרות שכאמור, היה לי את כל הציוד הנדרש)מתוך הערך "מצנח" ב"ויקיפדיה".
תמונה 6- מטוס "דקוטה".תמונה מתוך אתר "חיל-האויר".
