הכל יכול לקרות

כן, מאוד גדול ומאוד דרמטי. לעיתים מעייף לחיות ככה. זה מתעצם במיוחד במפגש עם הטבע. בשבתות בטיולים, כשיורד גשם, בחוף, על הדשא, בגינה ליד הבית. אני באותו המקום. באותו הבית, עם אותם אנשים אבל הכל שונה בעיניי.

הבוקר בו התעוררתי והתארגנתי לממוגרפיה השנתית שלי היה לא קל בלשון המעטה. שנתיים עברו מאז הגילוי שהפך עליי את עולמי. לשוב להתעסק עם האיברים שעד היום גרמו לי לא מעט בלגן מכניס אותי לסטרס מיידי. למרות שהבדיקה עצמה ממש לא נוראית.

יקירי בא ללוות אותי באותו היום. הוא ישב שם איתי, אבל שום דבר לא יכול להזיז הצידה את תחושת הלבד. כי כשמחלה אוטונומית תוקפת את הגוף אז הלבד מאוד נוכח. הוא עוטף ומזכיר לך שככל שיעטפו אותך אהובייך, הגוף הוא שלך בלבד, הוא ביתך הבלעדי.

את התוצאה קיבלתי היום, לאחר שבוע בדיוק. הכל בסדר גמור ושוב, נכון להיום הכל בסדר, ובזה אני מנסה להתנחם. להתעסק ברגע הזה, לא בעתיד שאין עליו שליטה לכולנו, ולא בעבר שלא ניתן לשנותו.

התובנה החדה ביותר שנטמעה בי מאז היא שהכל יכול לקרות לכל אחד בכל רגע. השבריריות של החיים לא נשכחת ממני במהלך היום אפילו לא לשעה קלה. וזה מה שהופך את חווית החיים שלי למטורפת. מצד אחד כל פרידה יכולה להיות סופית, גם שלום חפוז בבוקר למתוקים שלי שהולכים לבית הספר. כל ארוחה יכולה להיות אחרונה, כל מבט וחוויה. מצד שני כשהכל נראה חד פעמי, אז הכל נחווה במלוא העוצמה. אם זה פרח היסמין האחרון שאריח בגינה אז אשאף את הניחוח עד לקצה יכולת הריאות שלי להכיל. אם זאת הפעם האחרונה שאבלה בים, אז אריח אותו, אגע בחול, ארגיש את המים, אודה ליקום הענק שנתן לי את הזכות לעוד פעם אחת.

לכי תסבירי עכשיו לכל מי שסביבך שיש מושג שנקרא "כימו בלוז", ואם נבדיל באלף אלפי הבדלות את האחות הגדולה שלה שממנה נגזר שמה "בייבי בלוז" גם היא באה להצביע על דיכאון, לא אחרי לידה אלא לאחר מחלה. הקלפים נטרפים, כל המתוכנן זז הצידה, לעיתים חוזר, לעיתים כבר לא רלוונטי אחרי שנה אינטנסיבית של החלמה. ומכיוון שהייתי עסוקה רק בלשרוד, לא חשבתי מה אעשה כשהכל ייגמר, כשאתחיל לתכנן את שארית חיי.

יחד עם הכל יש גם את ההשלמה עם החיים שלי כפי שהם. לא עם הפנטזיה על איך היו אמורים להיות. וגם זה טוב. להכיר במצוי, לשאוף לרצוי אבל לנכוח בהוויה שלי כאן ועכשיו. ולקבל אותה, לטוב ולרע.

עכשיו אני עובדת על להפסיק לתכנן. מרוב מחשבות על תוכניות המוח שלי העלה עשן בשנה האחרונה (ועשן פלוס כימו יוצרים קצר, תאמינו לי). רוצה לעשות, להיות כל הזמן בתוך עשייה מבורכת, לעלות על השביל הזה עם מטרות ויעדים ולא לראות בעיניים, פשוט להיות.

צילום: shutterstock