בניי המתוקים, באמת מתוקים אהובים שלי,
שלשום בלילה השתנו לכם החיים, סיפרנו לכם. אותו סוד שאולי ניחשתם, שאולי הבנתם, אולי הרחתם- התגלה. כן, אבא ואמא נפרדים. מתגרשים! השיחה היתה קצרה כל כך, הייתם בהלם. אפילו קצת צחקתם….
ידעתי שהשאלות יגיעו. קראתי ודיברתי עם אנשי מקצוע וידעתי למה לצפות. מה שלא ידעתי זה…. כמה שזה יכאיב. יכאיב לכם. יכאיב לי. השתיקה רעמה. שאלתם שאלה אחת ואז התפזרנו כל אחד לחדרו. עזבתם מהר את הבית וידעתי, ידעתי שברחתם לחברים.
ידעתי איפה כל אחד מכם. צלצלתי להורים שלהם, סיפרתי וביקשתי שישגיחו….. השגיחו. כל כך הדהים אותי איך כולם התגייסו לעזור, להשגיח ולתמוך… בבוקר למחרת כבר הייתם עם מצב רוח טוב יותר.
בערב הגיעו השאלות: למה? את כבר לא אוהבת את אבא? איפה נגור? מתי נקנה בית? מתי נקנה אוטו? האם אבא לוקח דברים מהבית? האם בית המשפט יכריח אותי עם מי להיות, ואנחנו רוצים איתך? האם אפשר לספר? (ברור!!!! ספרו, וקבלו תמיכה מכולם!) האם נהיה חייבים להיות בחגים פעם פעם, ועוד מליון שאלות…..
ניסיתי לענות על כל השאלות. מראש החלטתי לא לשקר, לא לעגל פינות ולענות על הכל…. קשה. קשה לספר לכם הכל.
המדהים הוא ששניכם אמרתי: תמיד ידענו… אני לא ידעתי, איך אתם???? איך הרגשתם??? ואיך אני לא הרגשתם שאתם מרגישים???
אתמול כבר עמדתי בפרץ השאלות של החברים (הורים של….). שמחתי לשמוע שהסכר נשבר, שאתם מספרים, לא מסתירים…. אהבתי אתכם כל כך שאתם פתוחים וגלויים (בנים שלי, אמיתיים…)
שמעתי שהיה לכם קשה, שמעתי שמידי פעם זלגה דמעה, ושמעתי שאתם מתחילים לחשוב שאולי לכם גם היה חלק בפירוד.
אז- לא!!!!!!!!
אתם לא קשורים לפירוד, ואני כולי תקווה שאני אצליח לגרום לכם להבין ולהאמין שזה כך.
אנחנו מתגרשים בגללנו. רק בגללנו. הגענו למקום שאיננו עושים טוב אחד לשני, וביחד לבית. לכן אנחנו נפרדים. אתם אינכם אשמים. הכישלון הוא כולו שלנו. ותאמינו לי, ההכאה העצמית היתה ארוכה, מאוד ארוכה, לפחות אצלי. כמה לא בדקתי, כמה לא חשבתי איזו אישה אני שלא יכולה לעמוד לצידו באש ובמים. איך יכול להיות שאחרי 22 שנים לא נשאר כלום….
בני, לא היה לי קל לקבל את ההחלטה. שנה וחצי (!!!!) התפטלתי, חשבתי, המשכתי לחייך, התלבטתי. שנה וחצי!!!! הלוואי וההחלטה היתה קלה, הלוואי והייתי מחליטה קודם, הלוואי… כי הייתי ישנה הרבה יותר טוב ממזמן.
אבל ההחלטה התקבלה…. הפור נפל, ואנחנו יוצאים, שלושתנו, לדרך חדשה.
כן, יש המון מה לעשות. יש המון פצעים פתוחים שצריכים לטפל בהם, המון שריטות שיש לרפא…. אולי אפילו נעזר באנשי מקצוע (למה לא? הם באמת עוזרים…) יש צורך להרגיע… להרגע…. ולחזור לחיים.
אנחנו נצליח! ביחד! נצא לדרך טובה יותר. כן, יהיו קשיים. כן יהיו פיטולים. כן, יהיו הרים לטפס. אבל נטפס! נצליח!!!!
חמודים, סביר להניח שלא תקראו פוסט זה, וזה טוב.
יצאנו לדרך חדשה!!!!
אוהבת
אמא
