אני ממש מסתדרת עם הטכנולוגיה של ימינו כל עוד היא עובדת, אבל ברגע שמשהו משתבש, אני הופכת לאומללה, לחוצה ומרירה, ורואה לנגד עיני רק את ההתמודדות הבלתי נמנעת, שוב עם טכנאי, שיתקן את התקלה ובטוח יגרום לאחת חדשה.
אני יודעת שעברנו ימים קשים ויש עוד כאלה לפנינו, יום השואה, יום הזיכרון, לוחמה בדרום, רגעים קשים המחדדים לנו את ההבדל בין הטפל לעיקר והנה דווקא בימים אלה אני מצאתי את עצמי עסוקה ודואגת בגלל מחשב.
כבר ביום ראשון המחשב נדם, קולו לא נשמע. התיקון היה צפוי לקחת יום. אחרי יומיים קיבלתי את המחשב חזרה, חיברתי את כל החוטים במיומנות שהפליאה אפילו אותי, ולא הייתה מאושרת ממני לראות שוב על המסך את המראות המוכרים שמלווים אותי בכל צעד ושעל.
אושרי לא ארך זמן רב. המסך השחיר, המחשב השמיע קולות מוזרים. טלפון מהיר לטכנאי והנה הבשורה המרה הכתה בי. הלך ה- HARD DISK
הלך…. לאן? לא מזמן קניתי אותו!
הטכנאי הסביר שדברים כאלה קוראים, כמובן הוא, שמכר לי את המחשב ממש לא אחראי למה שקרה, זה בגללי, השתמשתי יותר מדי במחשב. אין ברירה צריך לקנות HARD DISK חדש.
עברו עוד יומיים עד שסיימו את ההתקנה, וכך מצאתי את עצמי חמישה ימים מנותקת מהעולם.
כל עולמי, כל שכלי, כל אוצרותיי במחשב, אבל אז התברר כי לא ניתן להציל את הנתונים מהדיסק הישן.
למזלי יש לי גיבוי וכך כבר יומיים אני עובדת על העתקת הנתונים ובניית תיקיות חדשות וזה עוד לא הסוף.
אני מנסה לנחם את עצמי בכך שיש דברים גרועים יותר, אבל נכון שזה מעצבן?
