הכאב הפלשתיני

אני שמאלית בין הימניים וימנית בין השמאלנים. שניהם רואים בי גייס חמישי. זה גורלו של אדם שמנסה להיות פרגמטי ולא לראות רק בשחור ולבן.
זה בלוג-תגובה למייל קשה שקיבלתי בפייסבוק.לגבי בלוג קודם שלי שפורסם בסלונה תחת הכותרת "עד מתי?" על פרשת הספינות

בחורה עם מחשב נייד

עוכרת ישראל- ציונית

מתנצלת מראש:

בין השמאלנים אני  נחשבת ימנית וציונית לא עלינו ובין הימנים – שמאלנית עוכרת ישראל.  אני גייס חמישי, סוס טרויאני –  סליחה מראש לכל הנפגעים מדעותיי.

קיבלתי תגובה חריפה בפייסבוק מחברה טובה שהיא ערבייה – אזרחית ישראלית,  על הטור "עד מתי" . בטור כתבתי שאולי זה לא יפה ולא נעים, אבל הכאב שלי היה יותר גדול על החיילים שלנו מאשר האבדות מהצד השני. בתגובה נאמר לי לי שאני מבחינה בין דם לדם.  הובעה אכזבה קשה ממני. אבהיר בצורה חד משמעית ושאינה משתמעת לשתי פנים: אני מצטערת על האבדות בנפש. זו אמירה מהלב ולא מהשפה אל החוץ. חבל ומיותר לגמרי. אבל: כואב לי באופן אישי כאמא ישראלית על החיילים. האנשים בספינה הזו התנפלו על החיילים. נכון שלא בנשק חם, אבל, היתה שם אווירת לינץ'. ומלינץ' רבותי – אפשר גם למות.

בכל מקרה, כל הסיפור היה פאשלה אחת גדולה: נכנסנו לסיטואציה שלא היינו אמורים להיות בה.  זה לא מוריד מהאחריות של האנשים האלה שהיו בספינה וקיבלו אזהרות מראש לא לעשות את המסע הזה ובכך סיכנו את עצמם ואת חייהם ביודעין. גם אחרי ההחלטה האומללה  של ישראל לעלות לספינות גם לאחר מכן הגבנו על הפנים לדעתי. כל המבצע הזה היה חלמאי לגמרי. לא היה ציוד מספק וראוי לפיזור הפגנות וכל ההשתלשלות הזו בחבלים היתה מטופשת ומיותרת. בכל זאת –  השורה התחתונה אצלי – הלב שלי עם החיילים. מצטערת. ככה זה. לב שלא אמא יהודייה שילדיה התגייסו לצבא.

דם ישראלי שנשפך

אני מבינה את הכאב הפלשתיני. צר לי אם פגעתי ברגשות. אני מקווה שלחברים הערבים שלי וגם לחברים היהודים שלי שמסומנים כשמאל – לא ינתקו איתי את הקשר ויפסיקו להיות חברים שלי כי אני חושבת אחרת מהם. אני  בהחלט מודעת לכאב הפלשתיני ומזדהה איתו. אבל, אין לי הזדהות על מי שמתנפל עלי או תוקף אותי או חייל של המדינה שלי,  חיילי צה"ל מייצגים אותי. תוקפנות נגד חיילים תיענה בכוח.  בין אם זה מתנחל שתוקף חייל ונפצע או אפילו מאבד את חייו או פולש בספינה בלב ים.

אני מזכירה לחברי הערבים את גלעד שליט שלא מקבל את זכויותיו המינימאליות. איפה ההומניות שם? למה ערביים אזרחי ישראל וביניהם חברים טובים וקרובים שלי לא מוחים? למה לא יצא מסע של ספינות מנציגות של פעילים הומניטאריים ערבים ואחרים ללב ים במחאה על העוול שנעשה לשבוי חסר ישע? למה הערבים באשר הם לא מרימים צעקה לאחים בעזה שיחזירו את הבחור הזה? למה שם פתאום יש שתיקה? איפה פליירים ופוסטרים בערבית על הפרת זכויות אדם? איפה הפגנות הומניטריות? איפה חברי כנסת ערבים שיירצו לתווך ושיבקשו שגלעד שליט יקבל תנאים מינימאליים של ביקור הצלב האדום? אני בטוחה שרק המחשבה של פליירים בערבית לשחרור גלעד שליט נראית הזוייה לערבים אזרחי ישראל. מה פתאום שהם ינקטו עמדה כזו? ואני אומרת – כן. חובתם כבני אנוש לנקוט עמדה כזו. איפה המוסר הפלשתיני והדאגה לחיי אדם כשזה נוגע לישראלים? לפיגועים? מתי שמענו קול צעקה מהעולם הערבי על תינוק שמת בפיגוע בבית קפה? ומה עם המילואימניקים הישראלים שעברו בזמנו לינץ' מזעזע מהמון זועם  ומשולהב והדם שלהם ניגר כמים? (זה אגב היה מוות אכזרי במיוחד בלי שהיה מעורב שם נשק חם של הפורעים…) שני המילואימניקים הללו מתו בייסורים קשים. איפה היה הכאב הפלשתיני אז. איפה ההזדהות עם הדם שלנו ששטף את המדרכה?

הפלשתיני הוא הקרבן ואנחנו התוקפן . זה נכון בעיני ברמה העקרונית. זה בגלל החטא הקדמון שלנו שאנחנו עדיין בשטחים וזו טעות ממדרגה ראשונה (עכשיו הרגע שבו חבריי הימניים רוטנים..) – אבל, גם לנו יש אמת, ולדעתי אפשר להגיע איתנו להבנות ולחיות פה בשלום, כך שכולנו נבין שכולנו בני אדם ולא שונים זה מזה וזו מזו באופן מהותי. כל המלחמות והתוקפנות והאלימות באשר הן – מיותרים.

כשהייתי דוברת מרכז פרס לשלום היו לי שיחות עומק וביקורים אצל פלשתינאים עזתיים, תושבי רמאללה, טול כארם וג'נין. פגשתי בני אדם. נחמדים. חביבים. היתה כימיה אנושית. נוצרו קשרי ידידות חמים. אני הבעתי תמיד אמפתיה למצבם ורצון כן ועמוק שיקבלו עצמאות, אבל, מעולם לא קיבלתי טלפון ביום פיגוע שבו תהיה הזדהות והבעת צער. גם לא על תינוקות, נשים וזקנים באוטובוס או בבית קפה. אפילו לא פעם אחת לא נאמר לי שיש השתתפות בצער המשפחות של האזרחים הללו. זה ציער אותי מאוד.

כדאי לכולנו ללמוד לחיות פה יחד. חבל על כל טיפת דם על כל אזרח שנפגע, חייל שנפצע או נהרג, וגם על הפולשים הללו שעשו שטות עם המסע הפרובוקטיבי הזה ועלינו  – שעשינו שטות באיך שטיפלנו בהם.

חראם!

אורית בראון אגמי
בלוגרית פעילה ובועטת. היתה עיתונאית שלושה עשורים. היום מלמדת ילדים ביפו ובשכונת התקווה תקשורת ואקטואליה.