בגיל 11 חוויתי את הכישלון הפוליטי הראשון שלי כשסירבתי להצעת חברות ממלך הכיתה. זה קרה במסיבת שישי במקלט של הבניין שלו, כש Only you של הפלאטרס בוקע מפטיפון בסאונד מזעזע על רקע אורגן אורות שנחשב לפסגת הטכנולוגיה של שנות ה70 . הוא שלח אלי שליחים מטעמו ושילחתי אותם בחזרה בידיים ריקות. לא רציתי. משהו בו הרגיש לי לא נכון. הסירוב שלי היה לא פחות מתקדים חברתי, ולמחרת זה עלה לי ביוקר. לא הכניסו אותי לחבורת המקובלים. הם היו נפגשים במסיבות סגורות, אליטיסטיות ונחשבות שלא היה לי סיכוי להיות מוזמנת אליהן בגלל הווטו של המלך ושל זו שהומלכה לצדו במקומי. עשרות שנים מאוחר יותר הבנתי שלהיות זאת שאומרת שהמלך הוא עירום זה חתיכת תפקיד, ושאפשר לאהוב אותי, אפשר לא לאהוב אותי אבל אי אפשר להתעלם ממני.
בגיל 16, כשזה שאהבתי בנימים הדקים נטש אותי וחרב עלי עולמי, לקחתי שתי סיגריות מהקופסה של אבא שלי, הרחקתי עד למגרש הכדורגל החשוך ועישנתי אותן בשרשרת. אחר כך לקחתי אוטובוס לאילת כדי להוציא אותו מהראש שלי, מה שהתברר בדיעבד כלא יעיל. כשהשני שאהבתי ניתק איתי מגע לא האמנתי שזה קורה לי שוב. שמרתי בבטן, פיתחתי הפרעות אכילה ושנאתי את עצמי שנים ארוכות. כשהשלישי שאהבתי נכנס לעולמי ונשאר הרבה זמן, למדתי את ההבדל בין להתאהב לבין לאהוב.
בגיל 42 איבדתי משמעות. הכרחתי את עצמי להישאר עם הראש מעל המים בשביל הילדים שלי, בשביל הצוות שלי ובשביל הבוס רק לא בשביל עצמי, ובלילה הייתי עולה למיטה ובוכה את עצמי לישון. אחרי שנה וחצי כשסוף-סוף הסכמתי לקחת את הכדור, למדתי שאיזון נפשי הוא נחלתי וקנייני ברגע שאבחר שהוא יהיה.
בגיל 44 מצאתי את עצמי תלויה בין שמיים וארץ בלי יכולת לזוז. זאת היתה הפעם הראשונה שחוויתי התקף חרדה. לימים הבנתי שזה היה לא פחות מאירוע מכונן.
בגיל 45 בידיים רועדות ובעיצומו של התקף חרדה מספר שתיים פתחתי את הבלוג שלי בסלונה. כמה חודשים מאוחר יותר, הבנתי שמצאתי את קולי.
בגיל 46 איבדתי את כספי, את הטייטלים שלי, את ההערכה העצמית שלי ואת כל מה שהגדיר אותי בחיים. לתקופה התחלתי לעבוד עם מקטין סדרתי ולא ישר שקבר סופית את מעט הביטחון שנותר לי. כשלא הצלחתי למצוא עבודה אחרת, תרגמתי מאמרים ב30 ₪ לעמוד ושטפתי כלים במנזר תמורת 850 ₪ הכל כלול. למדתי צמצום עצמי וענווה והכי למדתי שיש מצבים שבהם אין מה לעשות חוץ מלהוריד את הראש ולתת לגל לעבור. בדיעבד הבנתי שלמדתי את שמחת היש.
בגיל 47 קיבלתי הזדמנות. הכאבים שכאבתי עזרו לי לקחת אותה בשתי ידיים, ללמוד אותה ולגדול איתה. בגיל 49 התחלתי לייצר את ההזדמנות לעצמי. בגיל 50 הרגשתי שאני סוף סוף נוגעת בהגשמה.
ככה זה אצלי: הכאב והגדילה כרוכים זה בזה לעולמים. בכל פעם שאני מסכימה לאמץ את שניהם, אני עושה עוד צעד בדרך לגרסה הכי טובה של עצמי. לכן בכל יום אני כואבת קצת, לומדת קצת יותר ואז נותנת קפיצת גדילה.
[youtube 3Tesymr5OpU nolink]