אתמול שמעתי תשדיר ברדיו, אני לא יודעת לצטט אותו מילה במילה, אך הרעיון של התשדיר היה, שאם קיבלת שירות אדיב ואמרת "תודה", הרי שעשית מעשה טוב. ואז השדרן הצהיר על "יום המעשים הטובים" שיחול החודש.
ממתי לומר "תודה" או סתם לפרגן או להגיד משהו נחמד למישהו הפך להיות מעשה טוב שזקוק ליום מיוחד במהלך השנה?
ואז הבנתי – אנחנו מכוערים!!
חברה שזקוקה ש"יום מעשים טובים" היא חברה שהמעשים הללו לא נטועים בה כשורש וכבסיס לקיומה בכל ימות השנה, אלא ה"מעשים הטובים" זקוקים ליום מיוחד בשנה. יום חגיגי ומיוחד רק לטוב הלב שלנו.
ואכן, סרטוני ה"ישראלי המכוער" שמציפים אותנו בשבועות האחרונים מדגישים עד כמה אנחנו מכוערים.
לצערי "הישראלי המכוער" כבר מזמן לא "קומץ" (ולא, אין פה שום קשר למר גרבוז, שהן נאומו והן התגובות אליו מדגישים את הכיעור שאנו חיים בו).
החברה שלנו איבדה את היופי שבה והפכה מזמן להיות מכוערת.
אילו לא רק דורשי השוקולד או מבקשי החדרים במלון שמכערים את נוף הארץ הזו. הכיעור שולט בנו, מוביל אותנו ונמצא בכל אחת מקבוצות העם שלנו, ללא הבדל של דת, גזע, גיל או מין (ובכך שאני חוסכת לכם את התגובות המיותרות, שכן מעצם האמירה הזו הפוסט הזה לא יכול להיות גזעני ולא יכול להיות פוליטי!! ).
וכן, הדג מסריח מהראש!
מצפיה בתעמולת הבחירות התחושה הייתה שהדרך לניצחון חייבת לעבור בהכפשות של הצד השני ותו לא, בהשפלות ברמה האישית והרדודה, בירידה לחייהם ולחיי משפחות המועמדים.
הפכנו להיות חברה שנבחריה מקבלים את קולינו בבחירות "לא מאהבת מרדכי כי אם משנאת המן".
הירידות לחייה של שרה נתניהו, ההתמקדות בחזותו החיצונית ובטון קולו של הרצוג, עצם השימוש בשמות "החיבה" שמטרתן היחידה היא להנמיך ולהשפיל את הצד השני יש בה כדי כיעור (בוז'י, ציפי, נהנתניהו), ההפחדה שאם "בחרת X תקבל Y " (כשברור המועמד Y הוא האסון הכי גדול שיכול לקרות לנו), והמכוער מכל הוא המהלך האחרון של נתניהו בו הוא שלף את שיא הכיעור, שיא ההסתה ושיא הגזענות וקרא לבוחריו לצאת ולהצביע כי "הערבים נוהרים לקלפיות ומדובר במלחמה על הבית".
הכיעור הזה מחלחל לכל תחום בחיינו: בנהיגה בכביש, בתור לבית המרקחת, לגינת השעשועים של הילדים, לבית הספר, לרחוב ולכל חלקה טובה אחרת.
אכן, הכיעור הזה מתחיל בגיל צעיר, בגיל בו "הילד הממושקף" "החנון" או "הילדה השמנה" הפכו להיות נגע מצורע שצריך להוקיע מהחברה, כי רק כך המשפיל יכול לעלות מעלה בסולם הדרגות.
הכיעור הפך להיות נסבל וסלחני במקומות כמו מגרשי הכדורגל והטוקבקים ברשת, עד שהפך להיות מקובל והגיוני במקומות ציבוריים ופרטיים כאחד.
"לעמוד על שלך ולא לצאת פרייר" הפך להיות סימן לכוח ושררה.
"מה יוצא לי מזה?" הפך להיות מדד של הבחירות בחיינו, מהקטנות ביותר (תחלקי עם אחותך) ועד הגדולות ביותר ("תן לי ואתן לך" בכל מקום ציבורי).
הכיעור הזה ממשיך ומתעצם, והמכוערים גדלים להיות הורים שמגלים ילדים מכוערים שממשיכים לכער את החברה.
המדד ל"מיהו גזעני" או "מיהו מכוער" קיבלו סקאלה משל עצמם, עד שנפערה תהום ענקית בינה ובין הסקאלה של "מיהו אדם".
הכיעור הפך להיות כל כך מושרש, עד שאיבדנו אפילו את היכולת להבין מיהו הצד "המכער" ומיהו "הצד המכוער".
הפסקנו לקחת אחריות על מעשינו ובאופן אוטומטי אנו מחפשים את ה"כיעור" בצד השני, והאמת ממש לא קשה למצוא סיבה להיעלב!
תרבות ה"הוא התחיל" הפכה להיות חלק מחיינו, והיא נראית לנו נורמלית ונכונה. היא הפכה להיות נוחה, שכן אין שום סיבה לקחת אחריות על הבחירות והמעשים שלנו, כל שעלינו לעשות הוא למצוא סיבה להיעלב מהכיעור, מהבחירות והמעשים של הצד המכוער שמולי.
אז מה הפלא שאנו כל כך זקוקים ל"יום המעשים הטובים"?
הפכנו להיות חברה שהניצול, ההשפלה והבריונות הם סמל לכוח ואילו החמלה, בקשת הסליחה ואי התמורה בעד הטוב הופכת אותנו ל"פריירים", חלשים וחסרי עמוד שדרה.
דווקא בשל המורכבות של המדינה בה אנו חיים, ריבוי הקבוצות והאינטרסים שלנו, חשוב שנזכור את "עמלק".
הביטוי "עמלק" הפך להיות ביטוי לרוע בהתגלמותו, רוע שיש להוקיע ומחוק מן העולם (ספר דברים, ל, י"ז-י"ט). יש שמייחסים את התיאור הזה לקבוצות רעות מן היסוד ועד הטפחיים (דאעש, הנאצים ודורותיהם וכו'), אך יפה במיוחד ואנושית בעיניי הפרשנות של פלגים רבים ביהדות (בעיקר בחסידות ובביאורי חב"ד) שטוענים כי בכל אחד מאתנו יש מזרע עמלק, בכל אחד מאתנו הטוב והרע גרים בכפיפה, ותפקידנו כבני אנוש הוא לעמול ולדאוג לא לתת לחלק זה של אישיותנו לשלוט בנו אלא לחסל ולהסיר אותו מהתנהגותנו. כל אחד ועמלקו הוא.
כמו שאמר הרב בן שמעון רפאל הירש:
"אל תשכח דבר זה, אם יבוא יום ותרצה להידמות לעמלק וכמוהו … רק תבקש הזדמנות, בדברים קטנים או גדולים, לנצל את עליונותך כדי להזיק לבריות. אל תשכח דבר זה אם יבוא יום ותבקש להסיר מלבך את תפקידך ואת שליחותך כישראל, שקיבלת על עצמך בקרב האנושות."
אז רגע לפני חג החירות שמגיע עלינו לטובה, כולי תקווה שנשתחרר מהכיעור ונבער אותו מחיינו, רגע לפני שיהיה מאוחר מידי.
מקווה שכולנו נבין שהדרך שבה אנו צועדים היום מובילה אותנו לאבדון תרבותי ואיבוד צלם אנוש.
הדרך היחידה לעשות כן, היא להתחיל בחלקת האלוהים הקטנה שלנו. בעצמינו ובביתנו. לקחת אחריות על המעשים שלנו ושל ילדינו, להפסיק לסנגר על הבחירות השגויות שלנו והמעשים המכוערים שלנו, להפסיק לחפש איפה "הוא התחיל" והתחיל לבדוק איפה "אני מסיים" אם הכיעור.
להפסיק לחפש סיבות והצדקות לכיעור שלנו, ולהתחיל לשאול את עצמינו "ואיפה ה 50% שלי בסיפור הזה" (כן, אין מה לעשות, תמיד צריך שניים לטנגו).
להתאמץ לחפש, ולא להפסיק עד שנמצא, את המקומות שבהם כל אחד מאתנו יכול ויכולה לפזר את היופי והטוב מבלי לצפות לתמורה מהאחר אלא לקבל את התמורה מעצם עשיית הטוב.
אם כל אחד יוקיר את היופי מסביב ויגיד "תודה" רק כי הוא לא לוקח שום דבר כמובן מאיליו, אם כל אחד מאתנו יתאמץ בכל יום (365 ימים בשנה) לעשות מעשה אחד טוב רק לשם עשיית הטוב בלי לצפות לתמורה, בלי להרגיש שיצאתי "פרייר", הרי שהחברה שלנו תאבד את כיעורה.
אז תודה שהגעתם עד הלום. זה לא מובן מאיליו בעיניי.