הימלאיה היא בעצם מוריה. היא נעה בין ריחוף למציאות. היא תלושה ומרחפת. מתגברת כך על הכאב המלווה אותה עוד מילדותה. " כי למה אני חושבת עצמי אביונה, לבי מתחסר כמו ירח בשמים מעוננים. אני לא מפה. אני לא מעכשיו. תמיד הייתי ואני אינני. ובכל זאת, מה? הלב שלי פועם- פועם ונוסע על מרבד של עננים."
למוריה אחות אחת, שהיא נחמתה בבית. הן גדלות לאב מכה ואמא המנסה לתרץ את התנהגותו. אפילו סבתה מצד האם, שאליה היא בורחת פעמים רבות,רואה, יודעת ושותקת.
הימאליה גדלה ומגיעה לגיל ההתבגרות. הבלבול הפנימי שלה עם השנים הולך וגדל. הריחוף הפנימי שלה הולך ומתעצם: " לפעמים אני באמת חושבת שאני צריכה להסדיר לעצמי את המחשבות, משהו שאפשר לומר אותו לאנשים בעבודה או בבית הספר והם יוכלו לומר: הנה מוריה, כל הכבוד! אמא אמרה הרי. אבא אמר. מה? כן. כן. צריך ללכת כמו שצריך. אבל הקווים חומקים לי כל הזמן."
מוריה מחליטה שהיא לא חוזרת לביתה לאחר אירוע (מכות) נוסף עם אביה. היא משוטטת ברחובות חסרת כיוון ומנוחה. ללכת שוב לסבתה לא בא לה והיא הולכת לחפש נחמה בים. שם היא פוגשת בצדיק ובהמשך בבחור עם תלתלים. היא מתלווה אליהם לדירה בה הם מתגוררים, כי הרי אין לה לאן ללכת. שם יושב לו משיח בן דוד (כך לפחות הוא טוען…). בינה ובין משיח נוצר קשר הדוק שבו משיח נזקק לה והיא זקוקה לו בגלל הזדקקותו לה.
למחרת הגעתה לדירה, הימלאיה יוצאת בבוקר לגג לחוש את הגשם של אוגוסט וכשהיא חוזרת לדירה היא מבחינה בכך שעל הדלת רשום מיכאל. מקרי או לא… כשהיא דופקת בדלת להיכנס שוב לדירה, שם היא פוגשת אותו. את מיכאל.
הימאליה מספרת לו: "היה לי אח שקראו לו מיכאל. הוא מת עוד לפני שנולדתי, כשהוא היה ממש תינוק. בבית שלי לא מדברים על זה. כשהייתי קטנה הוא היה כמו מלאך ששומר עלי. חשבתי שאני שומעת אותו מדבר אלי. שהוא מת כדי שיוכל לדבר אלי. אחר כך הבנתי שזה לא מיכאל. שזה משהו אחר." ומיכאל מספר לה על חלומו לטייל בהימלאיה.
בין הימלאיה (מוריה) ומיכאל נרקם סיפור אהבה נוגע ללב. הוא היחיד שנוהג בה ובגופה בחום ואהבה.
הימאליה, הבחור עם התלתלים, הצדיק ומשיח חיים להם יחדיו בצל קורתו של מיכאל. הבית הופך להיות מעין בית מחסה לכולם. הימלאיה לא יוצאת כמעט מהדירה מחשש שיראו אותה. בחדשות הוריה מחפשים אחריה.
הוריה של מוריה מגיעים לדירה ולוקחים אותה חזרה איתם לביתם. אך, הבית הזה כבר לא בית עבור מוריה. זהו כלא עבורה.
הם לוקחים אותה לאשפוז וטיפול נפשי. הם חוששים שמשהו לא בסדר אצלה ושהיא רוצה למות. גם משיח בן דוד נשלח למוסד מסוג זה על ידי משפחתו ונשאר מאושפז, בתקווה שילמד שפיות מהי. ומהי אותה השפיות שמנסים ללמדו? השפיות מוצגת בטלוויזיה. גם אביה של מוריה חושב שהוא שפוי, אבל השכן שמשאיר זבל בחוץ עושה עוול כבד לסביבה. מה שהוא איננו רואה זה את התנהגותו שלו, של האב המכה. ואמה של מוריה, המספרת לילדות כמה האב הוא אדם טוב וזאת שניה לאחר שהיו בבית חולים בגלל פציעה שהוא גרם לרעות…
הספר דן באי השפיות בחברה. אבל של מי באמת חוסר השפיות? האם של מוריה ומשיח? האם של החברה שעוצמת עיניים ולא רואה?
הימלאיה חושבת שאם מיכאל, אחיה, לא היה נפטר אז היא לא היתה נולדת. היא שמחה בשבילו שהוא לא חי, אחרת גם הוא היה סובל כמוה. היא מרגישה שהיא נטל עבור הוריה מאז נולדה, שהם לא שמחים על קיומה.
הימלאיה לא רוצה להסתיר את הכאב שלה יותר:
יש לב ולב יש שבר
יש שבר ובשבר יש לב.
יש עולם, הו עולם ובעולם יש שבר- לב.
יש חיים שהם לא כאב? יש כאב בחיים. החיים של הימלאיה הם עבורה כאב.
עד שפגשה במיכאל, הכאב שלה היא ממשפחתה. לאחר שפגשה במיכאל הכאב היה מאהבתה אליו, אהבה שהוריה לא מאפשרים לה לממש…
לאורך הספר מלווה אותה מחשבותיה "הוא". מהו אותו הוא? ומה תפקידו בחייה?
הוא בא עכשיו בגוף הימאליה בשר ודם. במקום הזה שהפלג בא בפלג, והבטן משתוממת. הוא הרחוב. הוא הגוף. הוא הלב.
ספרו של ינץ לוי היא יצירה ספרותית פיוטית, הדנה בכאב, בהיגיון ובשפיות של החברה שלנו. ברקע יש את הרי ההימלאיה,שאליהם מיכאל רוצה להגיע ומוריה יחד איתו. האם הם יצליחו להתאחד בשנית? האם הם יגיעו יחדיו להימלאיה?
XOXO
אחת שיודעת 😉
