הימים האלו…

הסיפור של עינת: החוסר שלך הוא חלק מהנוכחות שלי. החלק החסר והשקוף של חיי. האהבה שלי שמתה איתך, אבל עוד חיה בתוכי

צילום: foter

הימים שלפני פסח הם ימים קשים. זה לא רק ההתארגנות לליל הסדר, והמחשבה על שבוע נטול חמץ. פסח עבורי הוא הרמז לבאות. שבוע אחרי פסח מגיע יום השואה, שהוא סוג של "חזרה גנרלית". המחנק בגרון עולה ומתפתח. חברים בעבודה לא מבינים למה אני עצבנית, מנותקת. גם במשפחה לא מקשרים את העייפות הכרונית שלקיתי בה – ללוח השנה. הם לא שמים לב שכל שנה, באוותם תאריכים האנרגיות שלי בירידה. הכאב שתמיד נמצא ברקע הולך ומתעצם. ואז זה מגיע – יום הזכרון לחללי צה"ל. יום הזכרון שנועד לכל אלו שלא חיים יומיום עם הזכרון, עם הגעגועים, עם הכאב.

צילום: foter
צילום: fote

זה בכלל לא משנה איך החיים שלי נראים היום – אם אני מאושרת, מאוהבת, מסופקת, או עדיין מתמודדת ומחפשת – החוסר שלך הוא חלק מהנוכחות שלי. החלק החסר והשקוף של חיי. האהבה אליך לא התפוגגה למרות שאני בלעדיך יותר זמן ממה שהיינו יחד. האהבה שנגדעה ברגע הנורא ההוא. האהבה שלי שמתה איתך, אבל עוד חיה בתוכי. פעם לא הכרתי את המושג הזה – חברה שכולה, עד שהפכתי להיות כזו. בימים הראשונים לא ידעתי איך אצליח לקום מחר בבוקר, לא האמנתי שכדור הארץ ממשיך להסתובב סביב צירו. אבל השמש זרחה כל בוקר, לא היה אכפת לה שאני לא ישנתי כל הלילה ורק בכיתי לתוך הכרית.  ולאט לאט גיליתי שהחיים ממשיכים לכולם – גם עבורי. למדתי איך מתחילים ללכת מחדש, איך מתחילים לחלום מחדש ושזה ממש בסדר לצחוק שוב. חלפו מאז הרבה שנים. החיים שלי נראים אחרת לגמרי. יש לי אהבה, בניתי משפחה, יש לי קריירה וחיים מלאים. מלאים בהכול – וריקים ממך. ואז מגיעים הימים האלו..

צילום: foter
צילום: foter

עמותת ״הותיר אחריו חברה״ מלווה חברות של חללי צה״ל ומעניקה להן תמיכה להתמודדות עם אובדן בן הזוג, במטרה לחזור לחיים מלאים בצד האבל ולא בצלו.