הילדים שגדלים אל תוך טראומה

הנוער שנולד עם הקסאמים הגיע לגיל גיוס אך יותר מרבע מהחיילים שגדלו במציאות של מלחמה, נושרים, זה תמרור אזהרה אדום בוהק והגיע הזמן לחשב מסלול מחדש

לחיות בנגב המערבי, 0-7 ק"מ (במקרה האישי שלי, קילומטר מהגדר), פירושו בשנתיים האחרונות כל הזמן לשאול כמה נזק הילדים שלנו סופגים.

מצד אחד הם חיים בדשא ומרחבים ותרבות צנועה יותר ממה שקורה באזורים אחרים, ימי הולדת של פעם נפוצים פה לא פחות ממפעילים, לדוגמה.

מצד שני כשרע זה רע לתפארת. הבית שלנו הוא לא המקום הבטוח (בכל פעם שאני אומרת את זה אני נזכרת בדניאל טרגרמן ז"ל).

קולות הרקע שלהם בחודש האחרון זה פיצוצים מבלונים.

באיזה מין גן עדן יש קולות פיצוץ כל הזמן?

לתהיה הזו קיבלנו בקיץ 2018 סוג של תשובה, צעדת הנוער לירושלים הפיחה בכולנו רוח חדשה, אמונה שהנה, החישול המטורף הזה מוכיח את עצמו כמשתלם. בדרך מעוותת כלשהו גדל פה נוער ערכי.

נתוני ההתנדבות לשנת שירות לפני צבא מוכיחים גם הם את ערכיות הנוער בקיבוצי העוטף, וכל מי שמסתובב בשדרות ושאר היישובים כאן יודע שלא רק בקיבוצים גדל דור זהב.

אבל עכשיו מגיעים נתוני הנשירה של אותו נוער שנולד עם הקאסם הראשון, ומסתבר שכרבע ויותר מהם לא מצליחים להסתדר בצבא ונושרים.

לא מפתיע שאנשים שבטראומה מתמדת (ולא מצליחים בכלל להגיע לרגיעה שתאפשר לעבור לשלב הפוסט טראומה) מתקשים לתפקד בסביבה קרבית. הילדים שלי, למשל, בני ה-8, קופצים מברקים ולא נרגעים.

דולב, ילד בן 8 שקופץ מרעמים, עם ח"כ אורלי פרומן (אלבום פרטי)
דולב, ילד בן 8 שקפץ מרעמים, עם ח"כ אורלי פרומן שהרגיעה אותו (אלבום פרטי)

האם עוד עשור של בומים יאפשר להם להתייחס באדישות ליריות והתקלויות בצבא? לא סביר!

הידיעה לפיה בשדרות ובצבא משתפים פעולה כדי לשנות את אחוזי הנשירה היא ידיעה משמחת לכאורה.

בעיניי שירות צבאי (או לאומי) משמעותי תורם הרבה לחוסן האישי, שירות צבאי גם מכניס אותך ללב הישראליות, המשמעות שלו גדולה וחשובה לשני הצדדים, לא סתם הוא מכונה צבא העם.

אבל הדרך בה החליטו לנקוט היא חוסר מוחלט בהבנת הבעיה, או הדחקה, דרך גברית ומיליטנטית.

לקחת ילדים שחיים מלחמה מרגע היוולדם, וביתר שאת בשנתיים האחרונות בהם המלחמה היא השגרה, ולהוסיף להם שיעורי מורשת קרב בבית הספר לא יוביל אותם להישארות בשירות קרבי למרות הטראומה, אם כבר – הם אולי ינשרו מראש.

צעדת הנוער: נוער ערכי שגדל בטראומה. שיעורי מורשת קרב הם לא הפתרון (אלבום פרטי)
צעדת הנוער: נוער ערכי שגדל בטראומה. שיעורי מורשת קרב הם לא הפתרון (אלבום פרטי)

אחרי כל כך הרבה שנים של פתרונות גבריים שלא הועילו, אולי הגיע הזמן לפנות לכיוונים קצת שונים, התנועה בהתהוות קול האמהות מנסה לעשות בדיוק את זה

אם היו שואלים אותי, למשל, הייתי אומרת שהגישה הנכונה לא אמורה להיות עוד קרבות, אלא שינוי מחשבתי. למשל לכוון את הילדים לתפקידים משמעותיים שאינם קרביים, לתת להם מעטפת ותמיכה, ולא התוכנית הגאונית בה מכניסים להם עוד טראומה כעידוד.

צריך להבין כמה קשה לנוער לראות את הבית שלהם מופקר שנים ומהם דורשים להגן על חבלי ארץ אחרים, צריך להבין שיש לפתור מיסודה את חווית הטראומה הבלתי פוסקת בחיי אנשי הנגב המערבי, צריך להבין שחייל שרועד מגיל 0 מפיצוצים לא יהפוך פתאום לבעל חוסן מול רעולי פנים.

כמו שדור שלם של עקורי גוש קטיף היה צריך דרך מיוחדת עבורו, כמו שחרדים מתגייסים במסלול מותאם יכולת, הייתי רוצה לראות חשיבה אמיתית איך לשלב את ילדינו ויכולתיהם בצבא העם כך ששני הצדדים ירוויחו.

כרגע ליותר מרבע מנוער העוטף מחכה בצבא טראומה נוספת ששוברת אותם ועלולה להשפיע קשה מאוד על המשך חייהם, כי שאלת מה עשית בצבא לא עוברת בגיל 20 וגם לא בגיל 40.

ולנו ההורים יש כרגע עוד אבן על הלב, עוד חשש בסל הבלי נגמר שלנו, על הבחירה להיאחז בגן העדן שפה למרות רגעי הגיהנום ועל המחיר שזה גובה ויגבה מילדינו.