בילדות היתי שומעת שריקה ויורדת למטה לשחק עם כל ילדי השכונה. שיחקנו פינות בין שתי מדרכות ומחבואים בחצרות.
לא אשכח את משחק המחניים ואת הכדור שפגע לי בברכיים…את כדור העף שתלינו בין הבניינים ואת השכן הזועף , כשעשינו לו רעש גם כשהיינו ממש עייפים.
מתגעגעת לטלפון הציבורי ולאסימון שתלינו על הצוואר. לפארק הירקון שהלכנו ברגל ולמזלי, הוא נשאר כמעט אותו דבר.
זוכרת את הספסל בחצר של השכנים, עליו שמרית ואני היינו יושבות ומרכלות עד השעות הקטנות, כמעט כל הלילות.
מתגעגעת לבנים ולהצקות הקטנות. ולצייר קלאס על המדרכות .
היה לי כדור סל, שהיתי מכדררת עד צאת הנשמה. כל יום ובכל עונות השנה.
מתגעגעת למשחק גוגואים וחמש אבנים
ולפופאי ששמר עלי בילדות, נגד הרעים.
זוכרת את העץ, שטיפסתי עליו והצצתי לשכנים
ולבור סיד אליו נפלתי בין הבניינים .
מתגעגעת לקלפים שהינו אוספים ולאיש החלב ששם לנו בקבוקים.
מתגעגעת לכושי, הכלב שלי, שהיה סוחב אותי עם האופניים בעליות ומתגעגעת לצפרדעים שהוצאתי מהביצות.
זוכרת את ריח הבישול שיצא מהבתים ואת טעם האוכל כשהשכנים היו מזמינים.
גם את החברים של הורי, שרקדו במסיבות על שולחנות וזוכרת את אבא שלי, ששרק לי לחזור הביתה בשעות מאוחרות.
מתגעגעת לילדה שלא פחדה והתנדנדה על נדנדה ששמואל היה מנדנד בחוזקה.
ימים ימים ,
בלי אנטנות מיותרות, טאבלטים , מחשבים ואייפונים מחממים.
בעקבות הזיכרונות קניתי כובע חדש של ילדים.
בהליכות בים חובשת אותו ורואה הרבה חיוכים של זרים.
שבוע נפלא.
הרבה אהבה .
פייסבוק: hila liebesman
